ייטב לב ויקרא תקמט

בראשן של ישראל וא' בראש עצמו הוא קדושת כתר, וז"ש יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני הוי' קדושתי למעלה מקדושתכם בבחי' קדושת כתר כמבואר שם, והנה הערבי נחל מפרש דעה חכמה לנפשך וגי' כי ישראל נקראו חכמים ונבונים כי זכו לב' העטרות חו"ב אך שבת שכל העולם מתעלה למעלה גם הם עולים וזוכים לבחי' קדושת כתר וז"ש דעה חכמה לנפשך שמשם נאצל הנפש והיא כת"ר לראשך וגו' הסבה לזה שמור שבת קדשך: ויש להמתיק דבריו כי בשבת נעשה הכל באתערותא דלעילא וז"ש קודש היא לכם שבת המלכה קודש מאליו וא"צ קידוש כתועדות ע"כ אל תוך בתיכם להניח ברכה (קדושת כתר) בכל מושבותיכם לא תעשו מלאכה לזה והבן וז"ש קדושים תהיו וגו' כידוע שכל קודש הוא בחי' חכמה ועד בחי' זו יכול אדם להגיע במעשיו שיתואר בתואר חכם ע"כ אמר איש אמו ואביו תיראו והיינו בחי' אבא ואמא עילאין ולזה נקט אמו ואח"כ אביו כסדר מתתא לעילא וא' תיראו כי יראה משורש חכמה כטעם הן יראת אדני היא חכמה ואח"כ ואת שבתותי תשמורו אז תגיעו עד בחי' הכתר וז"ש המד' כי עד בחי' חכמה יכול להגיע במעשיו אבל משם ולמעלה צריך עזר אלקים וזה ישלח עזרך מקודש ולמעלה ומציון בחי' יוסף בחי' מוסף שבת (עי' סידור האריז"ל) שאז עולים עד הכתר יסעדך והבן: ע"י המד' דאיתא בגמ' סוף פ"ב דשבועות כל המקדש א"ע בשע"ת הויין לי' בנים זכרים שנא' והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך לי' אשה כי תזריע וילדה זכר ושם למעלה מזה אמרו כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לי' בנים זכרים שנאמר להבדיל בין הטמא וכו' וסמיך לי' אשה כי תזריע וגו' ריב"ל א' הויין לי' בנים ראוים להוראה דכתיב להבדיל ולהורות וכ"ז בכלל קדושים תהיו כפרש"י הוו פרושים מן העריות ומן העבירה כו' ובזוהר זכאין אינון צדיקייא דמקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ובג"כ משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין תו איתא שם איש אמו ואביו תיראו אקדים אמו לאביו בדחילו כו' ר"י אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי ב"נ לאתקדש' באתתי' כחד, ממאן הוא שבחא יתיר בההוא קדושה הוי אימא מנוקבא בג"כ אמו ואביו תיראו: וז"ש המד' קדושים תהיו הה"ד ישלח עזר"ך מקודש הוא האשה אשר הוכיח ה' לך כטעם אעשה לו עז"ר וכדאיתא רפ"ק דקדושין גבי האומר עזרתי עי"ש אז ומציון בנים המצויינים בהלכה יסעדך והבן: לא תעשק את רעך ולא תגזול בגמ' ר"פ איזהו נשך א"ר ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה כו' עד לאו בגזל לכובש שכר שכיר לעבור עליו בב' לאוין דבענינא דשכיר כתיב, ובתוס' ד"ה לעבור עליו וכו' וא"ת והיכי ס"ד למימר דגזל עכו"ם אסור דאיצטריך רעך כו': ונ"ל לתרץ דהא ז' מהרש"א כתב ק"ק אימא אי לאו רעך הוי מוקמינן להך לא תגזול לענין נכרי, ויש ליישב כוונתו למ"ש הפני יהושע דאין סברא לומר דקרא אזהיר על נכרי לחודיה, והנה התו' הקשו לעיל לוקמי' בגזל גופא ולעבור עליו בשני לאוין ותי' דלא לקי אגזל דהוי ליה ניתק לעשה, והשתא ניחא דע"כ לא הוי גזל ניתק לעשה אלא לבתר דידעי' דגזל עכו"ם שרי מקרא דרעך דאז הלאו והעשה שוין המה בישראל ואין הלאו כולל יותר מהעשה אבל אי לא הוה כתיב רעך הו"א דקרא אתיא לגזל גופא לעבור עליו בשני לאוין ואזהיר אישראל ועכו"ם וגזל נכרי נמי אסור בלאו ואי דלישראל לא צריך להזהיר בשני לאוין כיון דבישראל איכא עשה והשיב והוי ניתק לעשה זה אינו דכיון דהלאו כולל יותר מהעשה דהלאו ישנו בין בישראל ובין בנכרי והעשה אינו רק בישראל דעשה והשיב כתיב גבי קרבן אשם דאינו אלא בישראל כמבואר בנתיבות סי' שמ"ח א"כ לא הוי ניתק לעשה וכעין מ"ש הרמב"ם פ"א מתמורה דמה"ט לא הוי לאו דתמורה נל"ע שאין לאו שבה שוה להעשה שהצבור והשותפין אין עושין א"ע תמורה עי"ש וה"ה הכא, לכך איצטריך רעך למעט עכו"ם ואז הלאו והעשה שוין והוי גזל ניתק לעשה לכך לא מוקמיה ליה אגזל כ"א אעושק, ובזה מתורץ נמי מה שהקשה מהרש"א הא עושק נמי ניתק לעשה ולמ"ש ניחא דבעושק הלאו כולל יותר שישנו אפילו פחות משוה פרוטה וכמו שכתבו הפוסקים והעשה אינה אלא בפרוטה משו"ה לא הוי ניתק לעשה ונכון: לא תשנא את אחיך בלבבך וגו' עפמ"ש הבינה לעתים דרוש ס"ד לפרש מאמרם כל מי שיש בו (בתוכו) יראת שמים (אז אפילו אינו פוצה פה להוכיח) דבריו (ממילא) נשמעים ועושים רושם בלב זולתו להדמות אליו בכל דרכיו הישרים עי"ש וידוע כי אין אדם לומד אלא ממי שלבו חפץ בו ואוהבו וכתיב כמים הפנים וגו' כן לב האדם לאדם וז"ש לא תשנא את אחיך בלבבך