ייטב לב ויקרא תקמא

דלא מיעצר בכל דרכיהם ידעוהו וכאמור מה שושנה זו אינה בטלה אלא ע"ג ריחה כי בעצמותה אין בה טעם כך ישראל אינם בטלים רצה לומר בעסקם בעניני עולם הזה עניני גשמיות אלא ע"ג מצות ומעשים טובים הבא על ידי מעשה הגשמי שהוא הריח מה שושנה זו עולה וכו' תחלה וסוף כך ישראל הן הן בעוה"ז [ובזה המעשה עצמו] הן הן לעולם הבא מתוקנים על ידי זה לחיי עולם הבא וזה שאנו מבקשים שנשמור חקיך בעולם הזה בעסקנו בעולם הזה ומזה עצמו ונזכה ונחיה כו' ולחיי עולם הבא מה שושנה זו ניכרת בין העשבים כך ישראל ניכרין בין האומות ר"ל לא מבעיא בעסקנו בתורה ומצות שבזה אנו מובדלין במעשה ממש מן האומות אלא אפי' בעסקנו בעניני גשמיות עוה"ז שאנו עושים כמעשיהם והרי כאלו אנו ביניהם עכ"ז אנחנו ניכרים כי אנחנו עושים מעשיהם לשם ה' ולא כמעשיהם לתאות הגוף ועל זה א' תנו דעתיכם ר"ל מחשבותיכם שלא תעשו המעשה לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו הה"ד כמעשה ארץ מצרים לא תעשו כמעשה דייקא כ"א לשם ה' וככל הנאמר למעלה: וע"ד רמז א' המד' כל זמן שצלו של עשו קיים היינו ק"ך צרופי אלהים עולה צ"ל ישראל נראין כמושין ולעתיד לבא יעבור צלו וכו' כי ימתקו הדינים וישראל מרטיבים הה"ד אהיה כט"ל לישראל ירצה דכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד הוי"ה אח"ד עולה ט"ל וגם כוז"ו שם של רחמים והבן: את משפטי תעשו וגו' ושמרתם תקותי וגו' יל"ד טובא דבקרא קמא נקט תחלה משפטים ואח"כ תקים ובקרא בתרא איפכא. ב') אומרו ללכת בהם וכו' צריך ביאור, ג') אומרו אשר יעשה אותם האדם ולא אמר תעשו כמו בקרא קמא, גם אחז"ל וחי בהם ולא שימות בהם הרי שדרשו על עוה"ז: והנ"ל בזה עפ"י הידוע לכל כי משפטים שהשכל משיג איתם נקל לעשותן משא"כ חקים ועי' מה שכ' הרמב"ם בשמנה פרקים לחלק בין דברים שמעי' הם החקים ובין דברים שכלים הם המשפטים שלזה נפש הטובה לא תתאוה כלל ומעצמה נמנעת מגנבה וגזלה ודומיהן משא"כ אצל חקים ולזה יאמר אפשי ואבינו שבשמים גזר כי' עי"ש היטב, ואמנם זה מצד המעשה הוא להיפך כי חקים נקל לעשותן אך לשם שמים כי הן עלומי הטעם ואין בהם תיקון העולם ובודאי העושה אותן במצות יעשה או הנשמר בהן בלא תעשה אינו אלא מכח מצות הש"י אבל במשפטים שהם תיקון העולם כי אם יגנוב ויגזול ויעשוק את העולם יהרוס בנין העולם ח"ו א"כ יוכל המונע מהן להתכוון להנאתו ולטובתו אבל האמת שצריך להתכוון בהן אך לש"ש וכמ"ש מהר"י אלבו ז"ל בעקרים מאמר ג' פרק כ"ח עי"ש שעיקר שלימות הנפש מהמשפטים לא מפני המעשה או הנשמר מעשותן בלא תעשה כ"א מפאת המחשבה שמחשב שמקיים כן מכח מצות ה' בהם לא מפני ששכלו מחייב כן כי באמת יש במשפטים ג"כ טעמים נעלמים מעין כל חי וענין זה יקשה על האדם לשבר הטבע לבלי להתכוון להנאתו כי אם לשם שמים: והנה ידוע כי כל התורה עשה ולא תעשה והן כלולין זה בזה וזה שרמזו זכור ושמור בדבור א' נאמרו כי זכור עשה ושמור לא תעשה כידוע, והענין כי בעושה עשה הל"ת לבלי להתכוון להנאתו אך לשם מצות ה' ועל דרך שא' בפסח א' אכלו לשם פסח על זה נא' צדיקים ילכו בם וע"ז שלא כוון לשם פסח אלא אכלו לשם אכילה גסה נאמר ופושעים יכשלו בם, וכ"כ בל"ת ענין המעשה שיתכוון לש"ש למנוע מכח יראת ה' ב"ה, והנה האדם פרא אדם יולד ע"כ מתחלה צריך להרגיל א"ע הקל הקל תחלה אם כן בבחינת מעשה המשפטים קלות לעשותן אז ממילא יבא למדרגה יותר לעשות גם החקים אך בבחינת שמירה לבלי להתכוון להנאתו, אולם בבחינת כוונה לשם שמים החקים נקל תחלה אח"כ ירגיל א"ע גם במשפטים כן כי הרגל נעשה טבע וזה אומרו תחלה את משפטי תעשו במעשה ואח"כ ואת חקותי [וממילא את החקים] תשמרו [בחינת שמיר הרומז לל"ת] ללכת בהם ר"ל להתכוון בהם] אני ה' אלהיכם גזרתי כפי' רש"י כי אצל החקים השמירה קלה ואצל המשפטים העשיה קלה לכן נקט משפטים תחלה ואצל השמירה היא להיפך כי היא בחקים תחלה כי מהם יקח לעצמו רמז להתכוון גם במשפטים אך מכח מצית ה' וע"ד שפי' בספר חן טוב הפסוק זאת חקת התורה ר"ל ענין חק הפרה הוא חק לכל התורה אשר צוה ה' לאמר שיהיה רגיל לומר בכל דבר אשר צוה ה' שעושה אפי' המשפטים שהשכל מחויב אותם לא מכח שכלו אך מכח מצות ה' עי"ש ועמ"ש אאזמ"ו זלה"ה בפרשת צו עה"פ מה העדות והחקים והמשפטים כו' עי"ש ענין נאות לדרכנו: