ייטב לב ויקרא תקלח

והנ"ל בזה עפ"י דאי' בגמ' חולין פ"ק דף ט"ז ולעולם שוחטין מאן תנא א' רבה ר' ישמעאל היא דתני' כי ירחיב וגו' רי"א לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחלה נאסר להם בשר תאוה ופרש"י שאם היו שוחטים בלא קרבן היו ענושים כרת כדכתיב וא"פ אה"מ לא הביאו וגו' ונכרת וגו' משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין מתקיף לה ר"י לעולם שוחטים ואוכלים מבעי לי' עי' רש"י, ועוד מעיקרא מ"ט איתסר משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף דאישתרו משום דהוו מרחקי ממשכן וכש"כ השתא דאיתרחקו טפי אלא אר"י ר' עקיבא היא כו' וצריך להבין דעת רבה: ונ"ל ליישב שיטתו דמה דאתקיף ר' יוחנן דלא תני' ואוכלי' סובר רבה דלא קשי' דהא התוס' הקשו לפרש"י דההוא וא"פ אה"מ לא הביאו בקדשים מיירי ובשחוטי חוץ ותירץ הר"ן דשפיר מוכח מהך קרא דבשר תאוה אתסר מדקאמר בשוחט מחוץ למחנה ענוש כרת אף שלא הקדישם בפירוש ע"כ ה"ט דכיון דבשר תאוה אתסר כל השוחט סתם כמקדישם בפירוש שאל"כ למה הוא שוחט אבל אי בשר תאוה שרי חולין הוא שוחט ולמה ענוש כרת (ועיי"ש עוד שהרמב"ן הביא מד' מפורש כדברי רש"י) א"כ תו לא צריך למיתני ואוכלין דמדקאמר לעולם שוחטין ממילא נשמע דאוכלין דאי אין אוכלין הרי היא כמקדישן ושחוטי חוץ אסור וחייב כרת אלא מדשוחטין ע"כ אוכלין וקושי' הב' יש לתרץ דרבה סובר דמטעמא אחרינא הי' אסור בשר תאוה במדבר ומשנכנסו לארץ הותר והוא עפ"י מ"ש חכמי האמת דנפשות בני אדם מגולגלים בבע"ח וע"י השחיטה והאכילה בכוונה רצוי' כדת של תורה למען בכת האכילה ההוא ילך ויעבוד את בוראו נתקן הנפש המגולגל מבחי' חי לבחי' מדבר להשיבה למקומה לשלום שתהיה צרורה בצרור החיים (ועמ"ש מוזלה"ה בפ' נח על הפסוק ומוראכם וחתכם לפרש הפ' כי חכם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף כי הנשמה המגולגלת נקראת בעל כנף עי"ש באורך): וז"ש להלן אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו' כי האיש האוכל צד הנפש שצד החיה או עוף ע"כ ושפך את דמו (כי הדם הוא הנפש) וכסהו בעפר כי קבור יקברנו בעפר, וזה שרימז בגמרא חולין פ' כיסוי הדם אר"נ כגון אנו לוין ואוכלין כי יש בני עליה אשר האכילה גופא הוא עבודה ותיכף בעת האכילה על ידי הכוונה הראוי מעלה הנפש שבמאכל לשורשו ויש מדרגה פחותה מזה שהאכילה גופא אינו עבודה רק צורך עבודה שאוכל להחיות גופו למען יוכל אחר כך לעבוד את הבורא בתורה ותפלה ומעשים טובים נמצא בשעת אכילה הוא כלוה ואוכל ואח"כ כשעוסק בתורה ומעשים טובים הוא פורע וז"ש ר"נ מכח ענותנותו כגון אנו רק לוין ואוכלין והבן. ע"כ בהיות ישראל במדבר קודם שנכנסו לארץ לא היו להם דעת שלימה לאכול ולשתות לצורך עבודת ה' בחי' לוין ואוכלין והיא שרימז משה וא' להם בפ' תבא ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' ואולך אתכם וגו' במדבר לא בלו שמלותיכם מעליכם (רומז לכחות הגופניות שהוא לבוש ושלמה להנשמה) ונעלך (הוא נעל הילדות) לא בלתה מעל רגלך (ולא נשתנה למעליותא) לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם (בכוונת) למען תדעו כי אני ה' אלהיכם שזה עיקר של העבודה כמאמר דוד המלך ע"ה דע את אלהי אביך כי אם למלאות הבטן וכדומה: ובהיות כן לא היה לנפש איש המגולגל בבהמה שום תיקון על ידי האכילה ואדרבה נכרת הנפש משורשו לכן אסרה להם התורה בשר תאוה שלא ישחטו ולא יאכלו רק ממה שיקדישו ויקריבו החלב והדם, והחזה והשוק לכהנים והבשר יאכלו כי על ידי הכהנים בעבודתן ואכילתן השוק והחזה ואכילת קדשים גופיה של הבעלים מצוה כדכתיב ואכלי אותם על ידי זה הי' בכחם לתקן הנפש ההוא המגולגל ולהשיב האבידה הנדחה לבעלים ומשנכנסו לארץ אוירא דארעא דישראל מחכים ובינה יתירה נודעת להם לאכול ולשתות למען לעבוד בו עבודת הבורא ב"ה כדכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' ופי' אבי מוזלה"ה כלו' שלא תאכל בבחי' צמצום כמי עני שמצמצם מאכלו ולא תחוש פן על ידי מילוי כריסא זיני' בישי ויצרא דב"נ במעוהי רבו כי זהו בחוץ לארץ אויר ארץ העמים אבל ארץ ישראל מקודשת שאפילו ואכלת ושבעת (מכל מקום) וברכת את ה' וגו' עכ"ד ז"ל ולכן בכניסתן לארץ הותר להם בשר תאוה כי גם על ידי אכילת בשר תאוה היו יודעים לתקן הנפש המגולגל באותו מאכל: וז"ש הכתוב דברים י"ב כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' (גביל הדעת והשכל) ואמרת אוכלה בשר (לא בשביל תאות הגוף כי אם) כי תאוה נפשך (הקדוש)