ייטב לב ויקרא תקלג

אחרי וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו, יל"ד דלא נזכר בקרא מ"ש לו בזה דהא בתריה כתיב ויאמר ה' וגו' דבר וגו' וערש"י וק"א ובחומשים עם ביאור באר מים חיים גם אחרי מות וימותו כפל הענין ול"ל תרתי: ונ"ל עפ"י הגמרא תענית דף ג' זמנין דקרי לי' בשמיה ר"י בן בתירה וזמנין דקרי ליה בשמיה דאבא הא מקמיה דלסמכוה כו' פרש"י לא הוה חשוב וקרי ליה בשמיה דאבא והא לבתר דלסמכוה עי"ש. והנה מבואר במדרש הובא ברש"י משל לחולה כו' עד שלא תמות כדרך שמת פלוני כו' עי"ש, והנה אם מתו בשביל שנכנסו לפני ולפנים ניחא אבל היה מקום לומר אולי מתו מחמת שהיה להם שם גדול בעולם ונגד שמא אבד שמא כדאיתא פ"ק דאבות וא"כ אין מזה ראיה להזהיר לאהרן לבל יבא בכל עת אל הקודש, ולהוציא מסברא זו אמר וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן ולא קראן בשמן להורות ניתן שגם עתה נקראו רק על שם אביהם כי לא היו נסמכין הגם שהיו גדולים כמאמר משה פ' שמיני עי"ש ברש"י, וא"כ לא משום דפקיע שמייהו מתו אך בקרבתם לפני ה' וימותו וכוונת הדבור הזה להודיע שמתו בשביל שנכנסו לפנים ולכן ויאמר ה' כו' ואל יבא בכל עת כו' ובזה מה מתוק מאמר ר"י בזוהר בקרבתם דדחקו שעתא בחיי דאבוהון: א"י וידבר ה' וגו' אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו כי איתא בזוהר כתיב אחרי מות וכתיב וימותו כיון דאמר אחרי מות לא ידענא דהא וימותו אלא הכי תנינן תרי מיתות הוו חד לפני ה' וחד דלא הוו להו בנין דמאן דלא זכו לבנין מית הוא ופי' המקדש מלך אחרי מות כפשוטו וימותו שמתו בלא בנים: ולי אפשר לומר עד"ז עפמ"ש בפתיחה לתשובת חתם סופר לפרש יקימך ה' לו לעם קדוש וגו' והותירך ה' לטובה בפרי בטנך, עפ"י מ"ש הרמב"ם לבנו כי האדם המסכן בזה העולם השפל אין לו מנוחה בו ואשרי למי שחתמו ימיו במהרה בלי טרדות הנפש וכוונתו כי העוה"ז רק הכנה להשלים הנפש לעוה"ב וכמאז"ל התקן עצמך בפרוזדור וכו' והיה כאשר ירים השכל ידו וגבר הנפש ושבה אל בית אביה בנעוריה ומה שאנו רואים השרידים יראים וחרדים עוד ינובון בשיבה ויאריכו ימיהם ושנותיהם הגם שכבר השלימו נפשם אינו אלא לטובת זרעיהם שיאצילו עליהם מהודם להנחותם הדרך הישר והמעשה אשר יעשון וזה שא' יקימך ה' לו לעם קדוש וגו' והותירך ה' [בעוה"ז] לטובה [לא בעבור עצמך כ"א בשביל] בפרי בטנך עכ"ד: ובזה פירשתי בפ' האזינו שימו לבבכם וגו' אשר תצום את בניכם לשמור לעשות וגו' כי לא דבר רק הוא (הצווי לבניכם) מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה כלו' בשביל הדבר הזה אשר תצוו את בניכם תאריכו ימים והבן אך זהו מי שיש לו בנים אבל מי שאין לו בנים וא"א לו להוליד בנים א"כ אם כבר השלים נפשו יותר טוב לו שיחתמו ימיו ומה לו עוד בחיי עוה"ז וז"ש וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' קריבה ממש בכל שיעור קומתם ובזה השלימו נפשם לכך חתמו ימיהם ושמא תאמר מפני מה לא האריכו ימיהם בשביל בניהם לז"א וימותו שכבר היו נקראים מתים כי לא היו עתידין להוליד בנים לכך חתמו ימיהם מיד בקרבתם וזה גמר דבור הראשון אח"ז מתחיל מאמר אחר ויאמר ה' וגו' וז"ש פ' במדבר וימת נדב ואביהוא לפני ה' וגו' [כי] ובנים לא היו להם כלומר שלא היו עתידים להיות להם בנים אף אם חיו לכך מתו לפני ה' כאמור: עוד יתבאר בקרבתם לפני ה' וימותו עפימ"ש מוזלה"ה בס' ישמח משה סוף בשלח על ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כי אוהבי השי"ת ע"י דבקות נפלא קרובים להתבטל במציאות רק השי"ת משפיע להם חיות חדש והוא כצאת השמש אחר שמשתחוה להשם ית' תחשך אורה כנר בפני אבוקה בגבורתו של השי"ת והיינו והחיות רצוא ושוב רצוא למקומו למקור חי עולמים ושוב מחדש וזה מחיה מתים במאמרו כלו' אותן שהן מתים במאמרו כשאומרים שמו הוא מחיה אותם עיין שם, וזהו שלא תאמר בשביל חטא מתו ע"כ אתר אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' היינו עד כלות הנפש וכמ"ש האוה"ח אלא שלאחר הקב"ה מחייהו אבל אלו וימותו ולא החיה אותם מחדש כי הוצרך להתקדש בהם הבית וגם בשביל שאר הענינים האמורים במדרש ובגמ' ולזה נשארו בבחינת כלות