ייטב לב ויקרא תקכח

באלהיו במה שקבל עליו מהיום והלאה לילך בדרך הישר ומחשבתו הטובה יצרף הקב"ה למעשה כדכתיב מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות וכבר מצינו שבזכות העתיד שהיינו עתידין לקבל התורה יצאנו ממצרים כי משה שאל באיזה זכות אוציאם והשיב לו הקדוש ב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים: ועד"ז פי' הבינה לעתים והגדת לבנך וגו' בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים וגו' שלא היה בידי זכות ממה שהיה לשעבר כ"א למען תהיה תורת ה' בפיך עכ"ד, וזה שא' זאת תהיה (דייקא לעתיד) תורת המצורע המוציא רע מאתו ביום טהרתו שלא יזכור ביום ההוא מה שהיה רק מה שתהיה לעתיד לבל יבהלוהו רעיוניו כאמור ואז והובא (תיכף) אל הכהן בחי' עובד כי אם מהרהר בתשובה בלבו באמת הרי זה צדיק גמור כדקי"ל לענין קדושין באומר הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק גמור ונמצא רשע הרי זו מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, והיינו דכתיב בפרשת יתרו בחדש השלישי וגו' ויסעו מרפידים וגו' ואמרו חז"ל ממה שרפו ידיהם מהתורה ויחן שם ישראל (כאיש אחד בלב אחד) נגד ההר שנתקדשו בקדושת ההר ותיכף עלו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא עד אשר דבר ה' אליהם פנים בפנים, והיינו דכתיב בפרשת אמור וספרתם לכם וגו' ואיתא בזוהר כד"א וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר כ"כ בפרוש עצמם מעבודה זרה שמטמאה כנדה שמרו שבעה שבועות נגד ז' נקיים לכנוס ליום מתן תורה. וזה שא' וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהי"ה לכם דייקא ולא תזכרו מה שהיה כי אם מה שיהיה מהיום והלאה מקרא קודש והיינו דכתיב במגילת רות הגד הגד לי כו' ותעזבי אביך ואמך וגו' ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום, ולכאורה אומרו תמול שלשום שפת יתר, אבל הכוונה לדרכנו ע"ד אשר לא ידע את יוסף שפירושו עשה עצמו כאלו לא ידע כ"כ כאן ותעזבי וגו' ותלכי אל עם קודש מבור רפש וטיט לשאוב מבאר מים חיים ע"כ תעשו א"ע כאלו לא ידעת מה שהיה תמול שלשום כ"א העתיד להיות מעתה כי ידוע תדע שישלם ה' פעלך כאלו פעלת במעשה ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל דייקא החוקר לב ובוחן כליות אשר באת לחסות תחת כנפיו וקי"ל בישראל מחשבה טובה מצרפה למעשה כדכתיב אשר נתת את לבך להבין ולהתענות כ"ש בענין זה לחסות בצלו דגם מחשבה רעה מצרף למעשה בע"ז דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם כדאיתא בקדושין דף ל"ט ומדה טובה מרובה וז"ש במדרש א"ר חסא הטעם אשר באת לחסות דייקא והבן: א"י זאת תהיה תורת המצורע דאיתא במדרש בא על הפ' זאת חקת הפסח זש"ה יהי לבי תמים בחקיך א' דוד כשאני עוסק בחקיך לא יהיה רשות ליצה"ר להציץ בי כו' שלא יטעה אותי ואני מתבייש מן הצדיקים ועוד שמתוך שהוא מטעה אותי אני מונע עצמי מדברי תורה ואני בא להשמיע תלמודי לפני קטנים ממני הם משיבים ואומרים אינו כך ואני מתבייש אלא עשה לבי אחד שאהיה עוסק בתורה בתמימות הה"ד למען לא אבוש ד"א יהי לבי תמים בחקיך זה חקת הפסח וחקת הפרה כו' ואם כי ע"ד פשוט כוונתו מבואר עפ"י פירוש השני עכ"ז יש לנו לקשר גם הפירוש הא' עם הפסוק ומלבד זה צריך ביאור כי כולו כפל לשון ועל הכל תמוה מה שאמר ואני בא להשמיע תלמודי כו' הם משיבים אינו כך הלא ניתי ספר ונחזה אם כדבריו הם יראו ויבושו ולא הוא, ואם בצדק אמרי פיהם שאין האמת כדבריו א"כ אמאי יהיב טעמא מפני הבושה בלא"ה לא טוב לומר דברי תורה שלא כהלכה וחס ליה לדוד למנוע רק מפני בושה מבני אדם: והנ"ל בזה כי כתיב הוכח תוכיח את עמיתך ופירשו בו הוכח לעצמך אחר כך תוכיח וגו' כמאמר חז"ל קשוט עצמך ואח"כ קשוט לאחרים וכן פי' הר"מ אלשיך והיו הדברים וגו' על לבבך (אח"כ) ושננתם לבניך והיינו דכתיב קשרם על לבך וגו' (אחר זה) ענדם על גרגרותיך להשמיע לזולתך עכ"ד ע"כ אין לומר ד"ת ומוסר בלתי אם לבו תמים ומתאחד עם דבריו נאה דורש ונאה מקיים אז יצליח ויעשה פרי להצמיח תורה ויראת שמים בלב זולתו משא"כ אם לבו בל עמו והוא אינו בעצמו כפי מה שמורה דרך לזולתו אז לא יכנסו דבריו בלב השומע. ושמעתי שזה שרמזו חז"ל המוציא מחברו עליו הראיה כלו' הראיה שהוא בעצמו מקיים כדבריו וז"ש שלא יטה אותו יצה"ר בנכלים וערמימיות ופניות וכדומה ואני בעצמי מתבייש מן הצדיקים בראותי את נגעי לבבי הטמיר ונעלם מעין כל אדם ועוד מתוך שהוא מטעה אותי אני מונע עצמי מדבר"י תורה דייקא לא מללמוד אלא מללמד לומר דברי תורה ומוסר לזולתו כי ואני בא להשמיע אפילו רק לקטנים ממני באמת