ייטב לב ויקרא תקכב

אדם כי יהיה כו' הה"ד מי פלג לשטף תעלה כו' אית אתרין שקורין לשערה שיטפא מעשה בחסיד א' שהיה אומר אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקב"ה גומא בפ"ע שלא תהא א' מהן נהנה מחברתה וביקש לצאת א"ל אשתו ומה אם כל שער ושער ברא לה הקב"ה מעין בפ"ע אתה לא כ"ש שיזמין לך הקב"ה פרנסה (כך הגירסא בתנחומא) ועפ"ז פירשתי הא דכתיב בתהלים ל"ב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים וכו' ופרש"י ברכות דף ח' שיהיה מצוי לו כשיצטרך ואפשר לומר דקאי על הפרנסה שיהיה מצוי לו כי רק לשטף (שער) מים רבים (מכל גומא וא"כ) אליו לא יגיע פרנסה בתמיה, מזה מוסר השכל לבלי לנגוע בקצה חברו ולבלי להתאוות ולחמוד את שאינו שלו ושלא להשיג גבול חברו כי הקב"ה מזמין ומכין מזון לכל בריותיו לכל גויה וגויה די מחסורה כמו שמזמין מעין לכל שער כ"ש לכל אדם ועפ"ז פירשתי ה' רועי לא אחסר בנאות דשא ירביצני עפ"מ שכתבו חז"ל עה"פ ותוצא הארץ דשא כו' למינהו אם שלא נאמר בצווי למינהו נשאו דשאים ק"ו בעצמן מאילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא נא' למינהו אנו על אחת כמה וכמה והיינו בנאות דשא שיצאו כ"א למינהו ולא נתערבו באינו מינו ירביצני לבלי להשיג גבול חברי ואז על מי מנוחות ינהלני מנוחת הגוף והנפש והבן, והנה בתנחומא וברבה פרשת מצורע איתא על כמה דברים נגעים באים ומהם הגוזל את שאינו שלו או הנכנס לתחום שאינו שלו עי"ש, ואפשר לומר שהוא מדה כנגד מדה עפ"י דאיתא במדרש אדם כי יהיה הה"ד לעשות לרות משקל כו' האדם חציו מים וחציו דם ובזמן שחוטא פעמים המים רבין כו' ולפעמים הדם רבין על המים ונעשה מצורע הה"ד אדם או דם ר"ל כמו שהוא משיג גבול רעהו כ"כ הדם משיג גבול רעהו הוא המים ונעשה דם ומזה בא הנגע ועפ"י הדברים האלה המדרש מקושר היטב מתחלה ועד סופו להפסוק הנ"ל שא' מי פלג כו' מעשה בחסיד אחד שא"ל אין לך נימא שאין לה מעין בפ"ע ומזה יש ליקח מוסר לבלי לגזול שאינו שלו ולא לכנוס בתחום חברו כ"א יהיה לבו בטוח בה' שמכין לכל או"א די פרנסתו ואין אחד נוגע מה שלחברו ואם לא עשה כך אזי הדם רבין על המים כמו שכ' לעיל והמעין נתייבש והשער הפך לבן הה"ד אדם או דם והבן: עוד במדרש אדם כי יהיה הה"ד נכונו ללצים שפטים משל כו' כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו א"ל משה אלו לאו"ה אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח וצריך ביאור: והנ"ל בקצרה כי כבר אמרו שעת אכילה שעת מלחמה כי ישב ללחום עם יצרו לבלי יהיה בסובאי יין ובזוללי בשר יותר מהצורך לחיותו ולמלאות תאותו כ"א לאכול רק די סיפוקו וחיותו להברות גופו לעבודת הבורא ית"ש אשרי מי שחננו ה' בינה יתירה להעלות נה"ק אשר באותו המאכל, וכבר כתב החובות הלבבות שכל מעשה האדם אינו יוצא מכלל צווי ואזהרה אם הוא אוכל רק די סיפוקו הוא בכלל צווי, ומותרות למלא תאותו הוא בכלל אזהרה עי"ש באורך ובמה יבחן האדם את עצמו אם אכילתו לש"ש די סיפוקו ולא יותר המופת ע"ז עפ"י מה שכתבו הספרים הוראת ההפרש בין עשותו דבר גשמי ותענוג גופני שאחר עשותו לא תשאר בלבו שום שמחה ממה שכבר מילא תאותו באכילה ושתיה יתירה וכדומה אדרבה יולד לו עצב עמה וכעין חרטה כמאמרם ז"ל מלאים חרטות משא"כ בעשותו דבר מצוה אחת ממצות ה' אשר תעשנה כהוגן אז אחר עבור המעשה יגיל וישמח בלבבו על עשותו מצות בוראו ב"ה כי פקודי ה' ישרים משמחי לב שהנפש תגיל ותשמח בעשות דבר המשיבת נפש ומשלימה כידוע כ"ז בחוש ומזה יבחין האדם אם אכל ויתעצב אל לבו על העבר אז ודאי עבר מגבול הסיפוק, ואם ישמח בלבבו אז סימן מובהק שאכל רק די סיפוקו לש"ש והוא בכלל מצוה הבן הדברים. והנה לעיל הובא במד' כי הנגעים באים מרבוי דם ודם בא מרבוי אכילה ושתיה יתירה המרבה דם כידוע וז"ש אלו נגעים (הבאים מרבוי הדם הבא מרבוי אכילה ושתיה) לאוה"ע הממלאים תאותם הבהמיות אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח אח"כ שזה סימן מובהק על שלא הרבו באכילה ושתיה כ"א די סיפוקם ולא יהי' רבוי דם ויהי' שמורים וניצולים מהם וכיוצא בהם: א"י אדם כי יהי' בעור בשרו וגו' והיה בעור בשרו לנגע צרעת ובמד' הה"ד לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה, אפשר ירמוז עפמ"ש בזוהר דף מ"ז נגע צרעת כתרגומו סגירו דסגיר ולא פתח (ופירש המקדש מלך שנסגרו אורות אבא ולא באו לזעיר) והיינו דכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם באדם ממש (פי' המק"מ זעיר הנקרא אדם) ומכאן נחית למאן דנחית פירוש לאדם שבעוה"ז וכמו שאמר להלן גריעותא דכולא לא אשתכח לתתא אלא בגין דאשתכח לעילא ולעילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי דעלמא, עוד שם דף מ"ט