ייטב לב ויקרא תקיז

אני נותן לך בן זכר וביום השמיני ימול וגו', וז"ש המד' תן חלק (מימי טהרה היינו סמוך לוסתה) לשבעה אלו ז' ימי נדה וגם לשמנה אלו ח' ימי מילה א' הקב"ה (דייקא) אם שמרת ימי הנדה לבלי לנגוע בקצה' אפילו בסמוך לוסתה אני נותן לך בן ואתה מולו לשמנה ימים כדפי' וגמר אומר כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ ולכאורה לפירוש המדרש מה ענינו לכאן ולדרכנו ניחא ויבואר כמין חומר עפ"מ שכתבו הרא"ה והנוב"י אע"ג דקי"ל וסתות דרבנן סמוך לוסתה דאורייתא דשמא תת ל"ח שמא ימות חיישינן ה"נ שמא ראתה ל"ח דמוקי אחזקת טהרה שמא תראה חיישינן, וז"ש טעם על תן חלק לשבעה לפרוש סמוך לוסתה כי לא תדע מה יהי"ה (דייקא לעתיד) רעה על הארץ והבן. וכבר ראיתי בס' קדמון שפי' מאמרם אם שמרת ימי נדה כו' ואתה מולו לשמנה ימים הכוונה בזה עפ"מ דאיתא במד' להלן אשה כי תזריע וסמוך ליה אדם כי יהיה וגו' מי גרם לולד שיהיה מצורע אמו שלא שמרה ימי נדתה וז"ש אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן (שלא יהיה מצורע) ואתה (בעצמך) מולו שלא תצטרך לשאול פי חכם כדת מה לעשות להורות לך דרש חז"ל בשר אף שיש שם בהרת יקוץ עכ"ד והוא דחוק והנה דלה לי כו' ואנא אשכחנא מרגניתא טבא תותיה לפרש עד"ז היטב, ובזה נבין הא דלא כתיב ימול כי אם ימול בשר ערלתו מבנין יתפעל ופי' התרגום יתגזר והוא עפ"י דאיתא בשבת פרק ר"א דמילה דף קל"ג בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ הא ל"ל קרא דבר שאין מתכוין הוא ושרי אמר אביי לא נצרכא אלא לר"י דאין מתכוין אסור רבא א' א"ת ר"ש מודה ר"ש בפסיק רישא, ואביי כו' בתר דשמעה מרבא סברה כו' ותו פריך ואביי לר"ש האי בשר מה עביד ליה ומשני באומר לקוץ בהרתו מתכוין ובקטן באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו מתכוין ופריך ואי איכא אחר ליעביד אחר דאם אתה יכול לקיים שניהם מיטב ומשני דליכא אחר, והנה הרא"ש פרק הבונה הביא פי' הערוך אהא דל"צ דקעביד בארעא דחבריה שאינו נהנה כלל לכך שרי דהא דמודה ר"ש בפסיק רישא היינו בדבר שנהנה כגון דעביד בארעא דידיה וכגון האב הקוצץ בהרת בנו בשעת מילה שהוא נהנה בדבר אבל פסיק רישא דלא ניחא ליה כגון בארעא דחבריה ואחר הקוצץ בהרת במילה שרי ומביא ראיה מהא דאמר ואי איכא אחר ליעביד אחר ומשני דליכא אבל אי איכא אחר שרי בלא טעם דעשה דוחה ל"ת אע"ג דפסיק רישא הוא מאחר שאינו נהנה שרי וכתב הרא"ש דלאו ראיה הוא דהאי לא קאי אמסקנא דמודה ר"ש בפסיק רישא אלא לפי הס"ד דמעיקרא דהוי משני אביי לא נצרכא אלא לר"י כו' עי"ש, ולתרץ דעת הערוך נ"ל דאיהו מפרש דהא דפריך ואי איכא אחר ליעביד אחר קאי גם למסקנא דמודה ר"ש בפסיק רישא אפילו הכי באחר דלא נהנה שרי וכ"כ הק"נ עי"ש, נמצינו למדין לפי שיטת הערוך אם יש שם בהרת אם יש שם אחר ימול ע"י אחר שהוא אינו מתכוין לקוץ הבהרת ואע"ג דפסיק רישא הוא כיון דלא נהנה שרי והאב אסור לו למולו דלגבי האב הו"ל פסיק רישא דניחא ליה והו"ל כמתכוין וז"ש ימול יתגזר ע"י אחר שלא בכוונה בשר ערלתו אם יש שם בהרת כדרש חז"ל בשר אף שיש שם בהרת יקוץ ולא ע"י האב דהו"ל מתכוין ולכך כתיב ימול מבנין נפעל דקאי על אומרו בשר שדרשו אף שיש שם בהרת שנגזר ע"י אחר שלא בכוונה כאמור וכ"ז ביש שם בהרת צרעת מוכרח למול ע"י אחר לקוץ בהרתו שלא בכוונה ואסור להאב למולו אבל אם שמרת ימי נדה אז לא יהיה הבן מצורע וז"ש אני נותן לך בן ואתה (בעצמך) מולו לשמנה ימים והבן: אשה כי תזריע וגו' במדרש הה"ד אחור וקדם צרתני וגו'. ונ"ל בזה כוונה עמוקה בהקדם דברי העיקרים מאמר שלישי פרק ל"א התכלית המושג אל הנפש בהיותה בגוף מצד קיום מצות התורה אינו אלא שתקבע בנפש תכונה יראת השי"ת וכשיהיה בה התואר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא תתעלה הנפש ותוכל להשיג החיים הנצחיים שהוא הטוב הצפון לצדיקים כמו שא' הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, עוד שם בפרק ל"ב ענין היראה הוא הסג הנפש אחור והתקבץ כחותיה אליה כשתשער איזה דבר מחרידה עי"ש בארוכה עוד שם פרק ל"ג הדבר הנותן שלימות אל המצוה כדי שיושג ע"י התכלית המכוון בה הוא השמחה כו' ולזה א' עבדו את ה' בשמחה ולפי זה ראוי שנשאל אם עבודת השי"ת אי אפשר שתושג על השלימות אלא א"כ היא בשמחה ובטוב לבב, ונתבאר בפ' העבר שעיקר העבודה להש"י ראוי שתהיה ביראה והיראה דבר המחריד הלב ומעציב אותו ואיך אפשר שתהיה עבודת השי"ת מושבת בעצבון ובשמחה עם היותם הפכיים והיתר זה הקושיא הוא כי האדם כשיעשה פעולתו כראוי יורה זה על בריאת נפשו ושלימות שכלו וכאשר ימצא האדם בנפשו המדרגה הזאת מן היראה מפחד ה' יתברך ראוי שיהיה