ייטב לב ויקרא תקטו

וע"כ הכי הוא דאי לאו הכי קשיא תרתי א' דהוי לה להגמרא לומר הא מני ר"א הוא, ותו למה ליה להברייתא לנקוט הך ספק בן ז' דאינו אליבא דהלכתא אלא ע"כ צ"ל כמו לר"א בספק אע"ג דמלין ממ"נ אין מכשירין דוחין כ"כ לדידן אע"ג דמלין ממ"נ אם שכח והעבירו איכא ספק חיוב חטאת וממילא אסור מדרבנן מכח שמא יעבירנו ובזה נכון הא דהביאו הרי"ף והרא"ש להך ברייתא דמינה יצא לנו דאסור לדידן משום שמא יעבירנו: וארווחנא בהכי דדוקא בספק אין מלין מטעם שמא כו' אבל בסתם ולדות מודו דשרי דאזלינן בתר רוב וליכא למגזר ביה וכאמור, ואין צריך למה שנלחץ הר"ן והרשב"א לומר בדעת הרי"ף דלא קי"ל כראב"א עי"ש, ואמנם ברשב"א מבואר להדיא דלהרי"ף אין מלין סתם ולדות רק בכלו לו חדשיו וכן משמע מהר"ן ונראה דטעמייהו דמשמע מלשון הרי"ף דלרשב"ג ספק גמור הוא שכ' בזה הלשון לגבי א"א דממ"נ אחמרו דלא לייבם מספקא, מכלל דליכא רובא דאי איכא רובא אסור לייבם מדאורייתא וכמ"ש מהרח"ש בקונטרס עגונות דף נ"ו עי"ש, (והרי מבואר להדיא מדברי הרי"ף כשיטת הרמב"ם דספקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן ואפילו בספק כרת ולא כמו שיש מי שסובר לחלק ולומר דבאיסור כרת לחומרא מדאורייתא) ומשום הכי מסיים הר"נ אבל הרמב"ם כתב דמוהלין גם הספקות וכן מעשים בכל יום היינו דאזיל בשיטת הרי"ף דתוך שלשים ספק גמור ואעפ"כ מהלינן אותו כראב"א: ולפי זה שפיר מקשה הר"ן ממילה מ"ט לא גזרינן בסתם ולדות דאינן אלא ספק גזרה שמא יעבירנו ותו ליכא לתרוצי כט"ז דא"א לחכמים לעקור מצוה מן התורה לגמרי דזה אינו דבודאי כלו לו חדשיו מודה הר"ן דליכא למגזר שמא יעבירנו כיון דהיא מצוה ודאית וממילא לא מיעקר מצות מילה של שבת לגמרי והבן ולכן מוכרח לתרץ דבמילה ליכא למגזר שמא יעבירנו דחברו יזכירנו ולכן לא מצי לפרושי בדעת הרי"ף כדפי' מטעם שמא יעבירנו, ואמנם הריטב"א אזיל בשיטת הרי"ף דאין מלין ספקות בשבת או מטעמא דידי או מטעמו של הרשב"א והר"נ דלא קי"ל כראב"א שפיר תירץ דבודאי ליכא למגזר שמא יעבירנו וכאמור: ולפ"ז תו לא קשה הן מהזאה והן מאיזמל לא מבעיא במילה אם גם בודאי נגזור שמא יעבירנו אזי עוקרין כל מצות מילה ביום השמיני בשבת לגמרי אלא אפילו בשופר ולולב דמצוה לקיים כשחל יו"ט בחול אכתי בחל בשבת לא רצו חכמים לגזור במקום דבקיאי בקביעא דירחא שלא לעקור באותו שנה מצות שופר ולולב לגמרי לפי שיטת הרמב"ם ותוס' בתירוץ הב' דמשום הכי תוקעין במקדש היינו בירושלים משום דשם בקיאי בקביעא דירחא ולא מטעמא דרש"י. ולפ"ז אי הוי גזרינן אפילו במקום דבקיאי הוי עקרינן לגמרי אותו המצוה באותו שנה וע"כ כה"ג לא רצו למגזר ביה אבל בהזאה אכתי באותו שבת גופיה כ"ע מקיימי מצות הפסח מלבד אותו שצריך להזות עליו כ"כ באיזמל מי שהכין לו איזמל מל בשבת רק מי ששכח עליו גזרו שמא יעבירנו וזה נכון: ימול בשר ערלתו בגמרא שבת פ' ר"א דמילה ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק ולא אנדרוגינוס ולא נולד בין השמשות כתבו תוס' נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא ולא איצטרך קרא להכי אלא עיקר קרא לאנדרוגינוס ונולד מהול ועיין מהרש"א דשאני הנהו דמשונה ערלתן, ואמנם רש"י כתב להדיא אנדרוגינוס ונולד מהול כולהו ספק נינהו והדק"ל ל"ל למעוטי לכך נ"ל ברור דלא קשה מידי: עפ"מ דאיתא שם בפרק הנ"ל וביומא דף פ"ה נענה ר"א ומה מילה שהיא אחת מאבריו דוחה שבת ק"ו לפיקוח נפש ופרש"י ומה מילה שהיא דוחה שבת לפי שחייבין עלי' כרת לאח"ז כך שנוי בתוספתא דשבת פרק ט"ז כוונתו שלא תקשה היכי יליף ממילה דהוא מצוה כמו עבודה וכך גזרה תורה שמצוה זו תדחה שבת לכך פרש"י שהטעם דמילה דוחה שבת הוא משום דחייבין עליה כרת לאח"ז ומשום פיקוח נפש הוא ושפיר יליף מינה: וז"ל התוספתא (באותו פרק דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' כו') ר"א אומר מילה דוחה שבת מפני מה שחייבין עליה כרת לאח"ז והרי ק"ו אם על אבר אחד דוחה שבת כו' א"ל במקום שבאת מה להלן ודאי ולא ספק אף כאן ודאי ולא ספק ועיין בספר תוס' יוהכ"פ מ"ש לפרש התוספתא וז"ל וצריך להבין מה היה דעתו של ר"א וכי אינו יודע דמילה אינה דוחה אלא כשהיא ודאי לא כשהוא ספק, וי"ל דודאי ר"א מודה דספק מילה אינה דוחה את השבת אבל ראיתי הוא באופן זה דאם לא ימול בשבת אינו ודאי