ייטב לב ויקרא תקיג

והחקים והמשפטים וגו' כלו' בשלמא העדות והחקים נותנים שלימות לנפש אבל המשפטים שהם לתיקון קיבוץ המדיני וישוב חיי עולם למה צוה אותם ה' ואיך נותנין שלימות לנפש. והוא כקושית העיקרים על זה אמר ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו (וגם) לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה שהחקים והעדות מביאים יראה והמשפטים יש בהן תיקון המדיני וחיי עולם הזה והשלימות שמכח המשפטים ועז"א וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו (ולא בשביל הנאת עצמנו חיי עולם כ"א) כאשר צונו דייקא לקיים מצותיו יתב' וכאמור והן הן הדברים הנאמרים בהגדה חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים רצה לומר המשפטים למה כקושיא הנ"ל והוא קושית בן חכם והיתה התשובה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ומבואר כי פירושו שאסור לאכול אחר הפסח והטעם על פי פשוט כמו בעניני רפואה הדרך בעת ששותה סמי רפואה שלא לאכול אחריהם איזה שעות עד שיעשו פעולתם כ"כ מצות ה' עליהם נא' רפאות תהי לשרך, ע"כ אין לאכול אחריו עד שיעשה פעולתו רפואתו רפואת הנפש וכן נקרא בזוהר מצות מצה מיכלא דאסוותא וא"כ יש להבין בענין אכילת פסח שאינו נאכל אלא צלי ויש בו הנאת הגוף מה מצוה יש בו ואיך הוא רפואה לנפש וע"כ צ"ל כי רפואתו אינו מצד גוף המעשה כ"א מצד הכוונה ומחשבה הטובה שאוכלו לשם מצוה ולא למלא כריסו וכדאיתא בגמרא שנים שאכלו פסחיהן א' אכלו לשם פסח ואחד אכלו לשם אכילה גסה ע"ז נאמר צדיקים ילכו בם ועל זה נאמר ופושעים יכשלו בם הרי דעיקר שלימות ורפואת הנפש של מצות אכילת הפסח הוא מכח הכוונה א"כ ממנו נקח ראיה על המשפטים שיש בהם הנאת הגוף לקיבוץ המדיני עכ"ז הם נותנים שלימות לנפש ורפואת הנפש מכח הכוונה לשמרם בשביל מצות ה' וכתירוץ העיקרים וזה ענין נכון: דבר הלכה לפרשת תזריע וביום השמיני ימול וגו' בשבת פרק ר"א דמילה יליף מהכא דמילה דוחה שבת דכתיב וביום אפילו בשבת והקשו התוס' פ"ק דמגילה והר"ן בפ' יו"ט של ר"ה מפני מה לא גזרו ביה שלא למול בשבת שמא יעבירנו כדגזרו גבי שופר ולולב וכדומה ומה שתירצו התוס' דאין אדם מל אלא א"כ הוא בקי דסכנה יש בדבר, לא הבינותי דאכתי בבקי נמי יש לחוש שמא יעבור את האיזמל וכמבואר בר"נ להדיא גם מה שכ' הטעם דסכנה יש בדבר ל"ל הא בלא"ה אדם שלא מל מעולם אסור למול בשבת וכמבואר באו"ח סימן של"א וביו"ד והוא במרדכי, וזה יש לומר דהמרדכי סובר דמקלקל בחבורה חייב והתוס' סברו כמ"ד דמקלקל בחבורה פטור ואם כן אי יקלקל לא קעביד איסורא דאורייתא רק איסורא דרבנן ועי' תשובת חוות יאיר סי' קנ"ח אבל קמייתא קשיא ויש לפרש דבריהם בדוחק, והר"ן תירץ דבמילה ליכא חשש שמא יעבירנו דחברו שאינו טרוד יזכירנו וצריך להבין אמאי לא ניחא להו בתירוץ הט"ז באו"ח סי' תקפ"ח דשאני שופר ולולב דלא מתעקר המצוה לגמרי כיון דתוקעין ביו"ט שחל בחול מה שאין כן במילה דכתיב בהדיא וביום דדרשינן אפילו בשבת אי אפשר לעקור, ב') תמה הכנה"ג לפי המבואר בר"ן ר"פ לולב וערבה לפרש דברי הרי"ף דלא גזרו גבי שופר רק במקום דלא בקיאי בקביעא דירחא וכדאיתא בגמרא ר"פ לולב וערבה לענין לולב (וכ"ה דעת התוס' שם בתירוץ האחרון) א"כ מה הקשה ממילה דהוא ודאי וכן תי' הריטב"א להדיא ומה שתירצו האחרונים דהר"ן אינו מתרץ כן דסובר דמילה דמיא לשאר ימי החג דקי"ל דליתא בגבולין ומשום הכי גזרו ביה אפילו במקדש דבקיאי בקביעא דירחא כמו כן מילה דלא שייך רק לאבי הבן לא נהירא דשאני התם דהמצוה אינו חובה כלל רק במקדש ולא בגבולין משא"כ מילה שהוא