ייטב לב ויקרא תקיא

בקרובי (הוא אהרן) אקדש כלומר על ידו נתקיים קדושתו יתברך ועל פני כל העם אכבד ר"ל רק מפני זה מתו מפני שהיה העדר כבוד שמים כמובן כי וידום אהרן ר"ל שלא גילה כוונתו ומחשבתו הטובה מפני זה הוא מהצורך להודיע לבל יחשדוהו ובזה יפורש המדרש שהיה לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו כיון שנתיחד אליו הדבור שמח וכן פרש"י קבל שכר על שתיקתו שנתיחד אליו הדבור, ויש להבין למה דוקא זה הדבור של יין ושכר אל תשת ולמ"ש יתכן שהיה לבו עצב עליו דייקא בשביל בניו שמתו שהי' סובר בשביל חטאו לבד מתו והוא הגורם אבל האמת כי כוונתו היה לטובה רק בהצטרף חטאם מתו ושמא תאמר דאזלינן בתר מעשה ולא בתר מחשבה וחטאו לבד גרם לזה נתיחד אליו הדבור של יין ושכר אל תשת מפני שאז מחשבתו בלתי צלולה וזכה מזה מוכח דהמחשבה הוא העיקר וכיון דאזלינן בתר מחשבה לא היו להם למות בשביל אותו מעשה כי מחשבתו היה לטובה לולי שגרמו לעצמם בהצטרף חטאם ולא מידו של אהרן לבד היתה זאת ע"כ שמת והבן: ועפ"ז פירשתי מד' פליאה ויגע בכף ירכו אלו יוצאי ירכו הם נדב ואביהוא כי ידוע שיעקב נתברך במעשה ולא במחשבה כי יצחק היה סובר שהוא עשו ע"כ ויאבק איש עמו שרו של עשו כי היה רוצה לקבל הברכות דאזלינן בתר מחשבה ובגמ' פ"ק דכתובות איכא פלוגתא בזה אי אזלינן בתר מחשבה או בתר מעשה וירא כי לא יכול לו א"כ מוכח דהמעשה עיקר ואזלינן בתר מעשה לכך ויגע בכף ירכו אלו יוצאי ירכו נדב ואביהוא שיענשו בהצטרף חטא אהרן בשביל המעשה הגם שהי' מחשבתו לטובה והבן: והנה הא דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו והי' ראוי לכתוב ימול וכתיב ימול מבנין נפעל וכמו שכתב הראב"ע וכן מפרש התרגום יתגזר ולא יגזר ויש להבין טעמא מאי כתיב ימול, ונראה עפ"י דאיתא בגמ' שבת פר"א דמילה בשר ערלתו אע"פ שיש בהרת יקוץ ופריך ל"ל קרא דבר שאין מתכוין הוא ומשני אביי לא נצרכה אלא לר"י כו' רבא אמר אפילו תימא ר"ש מודה ר"ש בפסיק רישא ואביי בתר דשמעה מרבא סברה ואביי לר"ש האי בשר מאי עביד ליה ומשני באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין ופריך ואי איכא אחר ליעבד אחר ופי' הערוך הובא ברא"ש פרק הבונה דזה קשה גם לפי המסקנא דכ"ע מודו בפסיק רישא עכ"ז ליעבד אחר דביה הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ומשני דליכא אחר עי"ש מבואר באיכא אחר אסור האב למולו אפילו באינו מתכוין לטהרו משום דהוי פסיק רישא דניחא ליה רק ע"י אחר דלא ניחא ליה בטהרתו וז"ש יחול ופי' התרגום יתגזר בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת שאז נמול דוקא על ידי אחר שאינו מתכוין לקוץ בהרתו ולא ניחא ליה והוי כאלו נכרת הבהרת ממילא בלא כוונה אבל ימול הוי משמע בכוונה מכוונת וזה אסור ביש בהרת והבן זה, ומזה מוכח דאזלינן בתר מחשבה דאי אזלינן בתר מעשה מה חילוק יש בין אב לאחר ובין ניחא לי' או לא ניחא לי' סוף סוף עושה מעשה וקוצץ הבהרת אלא ודאי דאזלינן בתר המחשבה וזה שא' וידום אהרן ולא הרהר אחר מדותיו יתברך הגם שהיל"ל וביום השמיני ימול בשר ערלתו שמזה מוכח דאזלינן בתר מחשבתו וא"כ לא חטא באותו מעשה כי מחשבתו היה לטובה ומדוע התאנף ה' בו מאד והוא שתק ולזה קבל שכר על שתיקתו והבן זה היטב, ועיין מ"ש להלן ברצו"ה ריש פרשת תזריע: וידום אהרן פרש"י קבל שכר על שתיקתו שנתיחד אליו הדבור יין ושכר אל תשת י"ל עפ"י מ"ש היע"ד אהא דכתיב באחשורוש כטוב לב המלך ביין ואחז"ל שבת היה הענין כי המלך צריך שיהיה בלב שמח כדכתיב בעזך ישמח מלך ובשבת שמזל שבתאי מושל המורה על ביטול ושביתה ועצבות לזה אנחנו עם ה' מזמרים ומהללים בש"ק להורות שאנו למעלה מהמזל, ואמנם מלך מאו"ה שהוא תחת הטבע א"כ בשבת שהמזל מורה על עצבות ומרה שחורה הוצרך להטיב לבו ביין וז"ש כטוב וגו' ביין ע"י יין ע"כ שבת היה עכ"ד ז"ל, ובזוהר ויקרא דף ח' עבדו את ה' בשמחה וגו' האי ב"נ דחטי ואתי לקרבא קרבנא ולתקנא גרמיה ברוח עציבא הא שמחה ורננה לא אשתכח אלא במאי אתתקן בהנהו כהני וליואי שמחה בכהנא אתקיים בגין דהוא רחיקא מן דינא וכהנא בעי' לאשתכחא תדיר באנפין נהירין ובאנפין חדאין יתיר מכל עמא, ורננה בליואי כו' עיי"ש ובזה מובן מאמר חז"ל בגיטין דף נ"ח כיון דכהנים עצבים נמצא מזבח בטל כלו' אם הכהנים עצבים הא שמחה לא אשתכח בקרבנא ולאו כלום הוא, ובזה מובן הטעם מה שנאמר לכהנים יין ושכר אל תשת כיון שהם באנפין חדאין תדיר א"צ להטיב לבם ביין והוא אך למותר אשר לא יאתה לכהנים כ"א ההכרחי ולא יותר וז"ש וידום אהרן ששתק מזה נראה