ייטב לב ויקרא תקי

בשביל כבודו של אהרן שפגמו עז"א הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד ולא בשביל כבודו של אהרן הטעם כי וידום אהרן שהיה שומע ושותק ולא היה נעלב וכאמור, וידוע אמרם פני משה כפני חמה וכו' ופי' בו במה שא' הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתן ואינן משיבין עליהם נא' ואוהביו כצאת השמש ופי' הרי"ף בח"א כי זה מדת השמש לבלי להשגיח על כבודה שהרי כשנבראו שני מאורות הגדולים השמש שתקה ולא א' דבר והירח קטרגה לומר א"א לב' מלכים להשתמש בכתר אחד, והנה נאמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה ויען יהושע וגו' ויאמר אדוני משה כלאם ויאמר לו משה וגו' ומי יתן כל עם ה' נביאים הרי פני משה כפני תמה לבלי לקנא אם יש עוד כמוהו ופני יהושע כפני לבנה והבן, וז"ש המסורה וידום אהרן ששמע ושתק כי וידום השמש וירח עמד וא' אי אפשר לב' מלכים ואהרן היה גם כן פניו כפני השמש ומדתו והבן. והנה ידוע כי אין הקב"ה משרה שכינתו לנבא בן אדם בלתי בהיותו עניו כמבואר בגמרא פ"ד דנדרים, ועי' בלח"מ פ"ז מהלכות יסוה"ת ובכלי יקר פרשת וירא אליו ה' שפי' אומרו אליו דייקא לבחי' עצמותו שהיה עפר ואפר ולא מכח שמו אברם המורה על בחינת רוממותו עי"ש, והן דברי המדרש שהיה לבו של אהרן עצב עלי"ו דייקא בשביל בניו שמתו כלומר שהוא היה חושד א"ע אולי הרע בעיניו מה שא' בניו מתי ב' זקנים הללו מתים כו' ובשביל שפגמו בכבודו מתו והוא היה חלילה הגורם, כיון שנתיחד אליו הדבור שמח כי אז נודע לו שהוא עניו ממה שהקב"ה משרה עליו שכינתו ונבואתו ע"כ שמת כי לא היה הדבר הזה ע"י וז"ש רש"י והוא מהמד' קבל שכר על שתיקתו שנתיחד אליו הדבור והוא מכנג"מ להיותו שותק מכח ענותנותו ע"כ נתיחד אליו הדבור וכאמור, וז"ש המדרש פ' אחרי גם ענוש לצדיק כלו' אם העונש בשביל שהקפיד הצדיק לא טוב אבל כאן לא היה בשביל הצדיק אלא להכות נדיבים הם בני אהרן שנדבו לבם לשמים על יושר בשביל להרגיל בני אדם לקנות מדות יושר וכעין מ"ש בתשובת חכם צבי סי' כ"ו הטעם דגזל נכרי אסור לא בעבור הפעול אלא בעבור הפועל לקנות מדות טובות וישרות והבן: א"י הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש וע"פ כל העם אכבד וידום אהרן ובמדרש פליאה מה היה לו לומר וביום השמיני ימול בשר ערלתו ויבואר בהקדם מ"ש במגיד משרים להב"י פ' זו אהא דכתיב קח לך עגל ואחז"ל לכפר על מעשה העגל היכי מהני קרבנא לחטאה דעגלא דהא לאו בשגגה הוי וקרבן לא אתא אלא על שוגג ותו דא' חז"ל דאהרן לא הוי ליה חובא בעובדא דעגלא שא' מוטב יתלה הסרחון בי כו' ותו דכבר מכופר הוי דכתיב ובאהרן התאנף ה' מאד ותו מה מאד ותו הא א' על ד' דברים מתו כו' אבל רזא דמלתא אע"ג דאהרן הו"ל מחשבה טובה שא' מוטב יתלה הסרחון בי כו' מ"מ עובדא גופיה הוי ביש והוי חילול השם אשתכח דדמי לשוגג דל"ל מחשבה למיחת ועובדא גופיה הוי חובא ומשום הכי אתיהב לכפרה על ידי דקרבנא ועכ"ז התאנף ביה משום חילול ה' והיינו דכתיב ובאהרן התאנף ה' מאד כלו' דרוגזא יתיר הוי דבשוה"ד לא הוי ליה למירגז עליה כיון דנתכוין לטובה אלא משום חילול ה' ומשום הכי אף בחובא דאהרן לא הוי ליה למימת בנוהי משום דהוו גדולים מבני כ' ותו דהתפלל משה ותו דאייתי קרבן אלא כיון דחבו אף ע"ג דקליש איהו איתער עלייהו חובא דאבוהון מה דהוי ביה חילול ה' ע"כ תוכן דבריו הנחמדים. והנה איתא במד' מה שעשה אהרן העגל מפני שא' מוטב יתלה הסרחון בי ולא בהם א"ל הקב"ה הואיל וכך עשית לא תזוז מהפלטון שלי שנאמר ומן המקדש לא יצא ופירשו המפורשים עפ"י דאיתא בגמרא מפני מה נאמר פרוכת הקודש בפר כהן משית ולא בפר העלם דבר של צבור משל למלך שסרחה עליו מדינה אם מיעוטן סרחו פמליא שלו קיימת אם רובן סרחו אינה קיימת וזה היתה כוונת אהרן דמוטב שיתלה הסרחון בו שהוא יחיד ואין קדושתו מסתלקת ויהיה קדושתו קיימת אבל אם יתלה הסרחון בהם ח"ו קדושתו מסתלקת וזה היה ענין מסירת נפשו בשביל קדושת שמו יתברך לכך א' ליה הקב"ה הואיל וכך עשית לבל יסתלק קדושתי מעל ישראל לכך לא תסתלק אתה מקדושתו, ועפי"ז פירש מוזלה"ה בספרו ישמח משה פרש"י למה אתה בוש לכך נבחרת עי"ש, והנה השי"ת חש לכבודו של אהרן בראותם שמתו בניו יסברו שחטא ממש במחשבה ומעשה ולזה צוה למשה להודיע שכוונתו ומחשבתו היה לטוב לקיים קדושתו יתברך על ישראל ולכך א' בלבו מוטב יתלה הסרחון בי כו' רק שמתו בשביל חילול ה' שהיה העדר כבוד שמים באותו שעה במעשה ההוא, וזה שא' הוא אשר דבר ה' לאמ"ר (להודיע)