ייטב לב ויקרא תקט

בהתגלות לעין כל סברה כי הוא בלי גבול ובלי צמצום בלבו כי את כל אשר היה בלבבו גילה לחוץ ונשאר פנימיותו ריק וז"ש אשר נגלה היום וגו' כהגלות נגלות אחד הרקים היינו מי שהוא ריק מבפנים בבחי' כלי ריקן אינו מחזיק ועל זה השיב לה דוד ושחקתי לפני ה' דייקא היודע מחשבות ומצפוני לבי (כי) ונקלותי (בפנימיותו) עוד (יותר) מזאת הנגלה לחוץ אלא שזה העבודה הוא בחי' צמצום ויראה וענוה כי והייתי שפל בעיני כי עיקר הענוה הוא יראת ה' הוא בחי' הצמצום להגביל העבודה כאמור. ואמנם נדב ואביהוא הי' עבודתם בבחי' אהבה ושמחה בלי גבול וצמצום וז"ש שנכנסו שתויי יין ע"ד דכתיב ויין ישמח וכו' וא' במד' שפרעו את ראשיהן היינו העדר בחי' יראה והצמצום וכדכתי' בקרבתם לפני ה' וגו' והבן, וזה שנאמר בפ' פנחס ביום השמיני עצרת תהי' לכם כי חג השמיני עצרת הוא נגד דוד כידוע וע"כ כתיב בפ' ראה שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח ואחז"ל לרבות ליל יו"ט האחרון לשמחה ועכ"ז לגודל הרבות השמחה צריך להיות בבחי' צמצום ועצור בלבו, וז"ש וביום השמיני עצרת תהי' לכם, ואולי זה שרמזו ז"ל שמיני רגל בפני עצמ"ו דייקא כלו' העיקר הוא הצפון בלבו לעצמו לא הנגלה בפני זולתו לעין כל והבן זה: הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן ופי' רש"י קבל שכר על שתיקתו כו' שנתיחד אליו הדבור וכו' יש להבין מה זה מדה כנגד מדה, ובמסורה וידום אהרן וידום השמש וירח עמד, ובמד' פקודי ה' ישרים משמחי לב זה אהרן שהיה לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו כיון שנתיחד אליו הדבור שמח והיה די לומר שהיה לבו עצב ואומרו עליו שפת יתר לכאורה: ולבאר כל זה נ"ל דאיתא במדרש אחרי חד א' בשביל ד' דברים מתו בני אהרן על הקרבה ועל הקריבה ועל אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה, וח"א על שהיו שתויי יין ומחוסרי בגדים ושנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים וע"י שלא היו להם בנים כו' ועוד מן הדא ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' מלמד שהיו משה ואהרן הולכין תחלה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן וא' מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הצבור רי"א בפיהם א' זל"ז רפ"א בלבם הרהרו ע"כ, ולכאורה מהא דכתיב בקרובי אקדש וע"פ כל העם אכבד מבואר דבשביל שפגעו בכבודו יתב' מתו ולא בשביל שפגעו בכבודם של משה ואהרן, ולכאורה יקשה הא החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מבכבודו כדכתיב ותיבש ידו וא"כ מדוע לא נענשו כאן רק מפני כבודו יתברך ולא בשביל מה שא' מתי שני זקנים הללו בשלמא למ"ד הרהרו בלבם ניחא שלא ידעו מזה כלל משה ואהרן רק ה' לבדו אבל למ"ד שא' זל"ז מסתמא נשמע הדבר לאזני משה ואהרן כי הם היו מהלכין אחריהן ומסתמא כפי דרך העולם הוקשה הדבר בעיניהם ומדוע לא נענשו ע"ז רק בשביל כבודו ית' כדמשמע מקרא להדי' ונ"ל עפ"י המבואר בס' ישמח משה למוזלה"ה פרשת בהעלותך בהא דכתיב ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' וישמע ה' והאיש משה עניו מאוד וגו' ובמד' מנין שאף משה שמע שנאמר וישמע ה' והאיש משה וי"ל מנ"ל למידרש והאיש משה אלמעלה דלמא קאי רק אלאחריו אבל הענין דקשה בלא"ה מה ענין והאיש משה ענו מאד להכא, ולתרץ זה י"ל דלכאורה קשה דשם נתיבש ידו תיכף כשדבר על הנביא וכאן הי' שהיות בדבר תחלה ויאמר ה' ואחר כך והנה מרים מצורעת, והתירוץ לזה דלכאורה צריך להבין הטעם שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, שהוא נגד השכל והסברא אבל טעם הדבר כי הכל לפי המבייש והמתבייש וא"כ כשחוטא נגדו ית' אין כאן מבייש אותו כי מה האדם ב"ו טפה סרוחה וגם כביכול אינו מתבייש ולא מקבל בושת אבל כשפוגם בכבודו של צדיק שזה בשר ודם כזה והוא מקבל בושת ונעלב מב"א איכא מבייש ומתבייש וזה בסתם בני אדם המקבלין בושת אבל משה רע"ה שהי' עניו מאוד א"כ לפי בחינתו לא הי' נעלב ולא מתבייש כלל בדברם עליו גנות א"כ שוה לכבודו יתב' להאריך אפו לבלי להעניש עבורו תיכף, וזה שהוצרך לבאר כאן מעלתו של משה שהיה עניו מאוד ולא נעלב ומזה עצמו מוכח שמשה שמע והאיש משה קאי אלמעלה דאי לא שמע אין כאן קושיא כי לא שמע חרפתו ואין פגם בכבודו זולת לפני ה' ובודאי אין כאן מתבייש ומדהוצרך לומר שהיה עניו מכלל ששמע ושתק עכ"ד ודפח"ח עיין שם. והשתא אתי שפיר כאן כי משה ואהרן על שניהם נאמר ונחנו מה א"כ אף כי שמעו דברי המהלכין אחריהן מה שא' זה לזה עכ"ז לא היו נעלבין מזה ולא הרע הדבר בעיניהם לגודל ענותנותן, והנה לא הוקשה בעיני משה מדוע לא נענשו בשבילו כי לא היה הוא נחשב בעיניו לכלום להעניש עבורו אולם לבל יקשה מדוע לא נענשו