ייטב לב ויקרא תצד

למעלה דכתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם ומבואר בכוונת הספירה כי בז'"א מאור הויה בתילוי אלפי"ן גימט' מ"ה ובגלות מצרים נחסר האל"ף של הוא"ו ונשאר ד"ם וכשאות א' מתלבש בו נקרא אד"ם ואות א' שבו הוא משם אהיה עי"ש וידוע כי הכל נעשה למעלה על ידי פעולת אדם שלמטה למעליותא ולגריעותא כמבואר בזוהר תזריע שאביא להלן, מזה מובן אם ממשיך האל"ף אל דמו כ"כ ממשיך א' לשם מ"ה לקרוא אדם, ובזה פירשתי לא תעמוד על דם רעך (ומי רעך) עז"א אני הוי"ה בהיותו חסר אל"ף נקרא ד"ם תראה למלאותו לקרוא אד"ם (וכן מצאתי בס' תו"ח למחו' הרב הק' מהר"ח זלה"ה מקאסוב) ועד"ז פירשו דע מ"ה למעלה ממך, וגם הא דכתיב ועתה ישראל מ"ה י"א (שיתמלא עם אל"ף ויהי' מ"ה זה) שואל מעמך ועי' מ"ש בזה בספר ייטב פנים במאמר תוכחת מוסר אות י"א עי"ש: וזש"ה אדם כי יקריב ולא נאמר איש ותו אדם צ"ל כמו שהקשה רש"י ולמ"ש ניחא דקאי אאדם שלמעלה ושלמטה וה"ק אימתי נקרא למעלה אדם כי יקריב מכם קרבן להוי' כלו' בכם הדבר תלוי לקרב א' אל תוך הוא"ו לקרוא אד"ם וכ"ז נעשה על ידי פעולת האיש מן הבהמה וגו' יקריב אותו כלו' את עצמו ודמי במסירת נפש לרצוני לפני ה' חוקר לב אז נקרא אדם וכמו כן גורם למעלה לקרוא אדם הוי"ה במילואו מ"ה, וזה שאמר המדרש משל לאחד שהיה יושב ועושה עטרה למלך היינו עטרת תפארת שם מ"ה כדכתיב כתפארת אד"ם כו' כך אמר הקב"ה למשה לשבח את ישראל לגדלן ולפארן פא"ר למה שאני עתיד להתפאר בהן שנא' ישראל אשר בך אתפא"ר דייקא במדת תפארת הנקרא אד"ם כמו כן תקרא לישראל שם אדם והיינו דכתיב אדם אתם ואחז"ל אתם קרוים אדם לאשר אחוזים בשם הויה העולה אד"ם כדכתיב כי חלק ה' עמו. וזה שאמר אף הכתובים חלקו כבוד לישראל שנאמר אדם כי יקריב מכם וגו' לומר שזה שנקרא למעלה אדם במילואו תלוי מכם אבל בדבר של גנאי אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' לנגע צרעת דקאי נמי אאדם שלמעלה ואאדם שלמטה, כדאיתא בזוהר תזריע דף מ"ז נגע צרעת כי תהיה באדם באדם ממש פי' זעיר) ומכאן נחית למאן דנחית ושם בסוף העמוד נאמר גריעותא לא אשתכח לתתא אלא כד אשתכח לעילא ולעילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא דכלא תליא האי בהאי עכ"ל ועכ"ז לא נאמר חכם כי בגנאי חס על כבודן אבל בדבר טוב חולק להן כבוד לומר מכ"ם להורות שע"י פעולתם נקרא למעלה אדם וכמדתם מודד להם לקראם אדם וז"ש המדרש אח"ז אדם כי יקריב למה לא נאמר איש כו' עי"ש ואח"כ אמר עוד תירוץ לזה ברוך המקום שספח עצמו עם הצדיקים כו' והשוה את שמם לשמו הגדול שהרי כתיב אשרי תמימי דרך כמו שהוא נקרא תמים ר"ל כתי כן השוה את שמם לקראם אדם כשמו יתברך וזה פי' נאה: כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' פי' רש"י ב' הלחם בעצרת הבאים משאור שנא' חמץ תאפינה ובכורים מן הדבש כי' להבין טעמו ועל מה מרמז ומורה בזה דרך לעבודה י"ל עפ"י דברי רבינו הגדול פ"י מה' תשובה אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה בשביל שאקבל הברכות הכתובות בה או שאזכה לחיי עוה"ב ואפרוש מעבירות כדי שאצל מהקללות והעונש של עוה"ב שאין ראוי לעבוד השם על דרך זה שזה נקרא עובד מיראה (ולטובת עצמו) ואין עובדים עד"ז רק עמי הארץ והקטנים שמחנכין אותן לעביד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה וכ"כ שם בהל' ה' ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה לפיכך כשמלמדים את הקטנים ועמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה ולקבל שכר עד שתרבה דעתן וידעוהו ויעבדוהו מאהבה עכ"ל הזהב, וז"ש כל המנחה וגו' לא תעשה חמץ היינו שלא תעשה בתערובות מחשבות בלתי רצויות שהן להנאת עצמך להנצל מעונש או לקבל שכר שכל זה נקרא חמץ המחמיץ הדבר ההוא ועז"א ני כל שאור (יכונה העונש) וכל דבש (כנוי לשכר המתוק) לא תקטירו ממנו (היינו ע"י) אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' היינו בראשית הכניסה לעבודה דוגמא לדבר ב' הלחם בעצרת שאז זמן ראשית קבלת עול מ"ש ועול התורה מחדש מדי שנה בשנה וז"ס הנאמר בו והקרבתם מנחה חדשה לה' ואז נאמר חמץ תאפינה שמותר בראשית העבודה לעבוד מיראת העונש וכמו כן ראשית בכורים בא מדבש שהוא רומז לראשית בכורי ומי אדם שאז מותר לעבוד מכח אהבת שכר המתוק אבל ואל המזבח (מי שזבח יצרו והסיר הרע מאתו) לא יעלו (עבודה מכח שכר ועונש) לריח ניחוח: