ייטב לב ויקרא תצג

את עצמו וז"ש אברהם אלהים יראה לו (לעתיד) השה (לקרבן כשיהיה קודם) לעולה בני עכ"ד מוזצ"ל וש"י: אמנם יש להבין מדוע אסמכיה המדרש על הקרא זאת תורת העולה ולהקשות תהו עולה ולתרץ כל הנ"ל הא לעיל בפ' ויקרא כתיב אם עולה קרבנו היה לו להקשות מה הוא עולה ולתרץ כך, ע"כ נראה עפ"מ שפירשו המפורשים הא דכתיב זאת תורת העולה (היינו תה שעוסק בתורת עולה) הוא העולה (כאלו הקריב עולה ממש) על מוקדה על המזבח כל הלילה (הוא הגלות המכונה לילה) עד הבוקר עד שיבא בוקרו של משיח ועל זה בא המדרש לתת טעם למה מועיל עסק התורה בשל עולה ושאר קרבנות דוגמת הקרבן מה דלא מצינו כן בשאר מצות וכדומה כגון באתרוג אם אין בידו יועיל עסק התורה כאלו קיים גוף המצוה במעשה ולתרץ זה א' מהו עולה שהוא עולה ומכפרת כי' ולמה עז"א אחר שראה הקב"ה שבכל לבבו כו' אז הבטיחו כו' והיינו מפני שאברהם הקריב ממש את יצחק לעולה והאיל שהי' בו נשמתו והיא היה פועל דמיוני עד שמזה נצמח שהבטיחו הקב"ה לקבל קרבן בהמה תמורת אדם וכאלו הקריב עצמו בפועל כ"כ מה"ט גופא מה שאבותינו בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבין קרבן ממש ובודאי היו מקבלים עליהם מסירת נפשם באמת כמו שא' לעיל הן המה היו פועל דמיוני לבניהם אחריהם בזמן הגלות שיקבל הקב"ה עסק התורה לבד בעסקו בקרבנות דוגמת הקרבן ממש כשמקבל עליו מסירת נפשו לה' והן דברי הזוהר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר מה א"ל מעסקי אהל מועד דזמין לאתמשכנא בחובייהו דישראל ואז לאמר יהיה די באמירה לבד כדכתיב ונשלמה פרים שפתינו, וז"ש אבל אסוותא להאי אחר שיתמשכן ולא יתקיים בקיומו' אדם כי יקריב מכם קרבן לה' כוונתו בזה דקשי' ליה מה זה שכפל הכתוב כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו' אבל כוון הכתוב בזה שיגיע זמן בעת שיתמשכן המשכן אז אדם כי יקריב מכם (מעצמיכם דייקא) קרבן לה' היינו מסירת נפשו לה' בעת אמירת הקרבנות וזה מועיל מכח בזמן שבית המקדש קיים מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם בפועל ממש וע"כ הי' זה פועל דמיוני על העתיד שיהיה שפתינו שילום פרים ולזה גמר אומר הרי לך קרבנין דאגין על כלא היינו אמירת הקרבנין דאגין על כלא בזמן שבית המקדש חרב בעוה"ר בעסקם בקרבנות הקב"ה מוחל עונותיהם ועי"ז נתקיימו שמים וארץ כמאמרם ז"ל, ובזה יש לפרש מה שאמרו ישראל נעשה ונשמע דקשה למה הקדימו עשיה לשמיעה כדאיתא בשבת פר"ע עמא פזיזא כו', ולדרכנו יתבאר כי בודאי בשעת מ"ת שרתה עליהם רוה"ק וצפו העתיד להיות שהמשכן יתמשכן וישראל עתידין להגלות וכענין שא' בקינות סיני העל כן בחר בך אל סימן הוא לדת שתרד מכבודה וזה שרימז הכתוב וירא העם (מה ראו עז"א) וינעו (כדכתיב ונוע ינועו בניו וגו') ויעמדו מרחוק שעתידין לעמוד מרחוק ממקומם ע"ד שפירש המדרש וירא את המקום מרחוק עתיד המקום לרחק מבעליו וע"ז אמרו תחלה נעשה י"ל ענין הקרבנות בעשיה ממש אח"כ ונשמע נקבל בלב באמירת הקרבנות והן דברי המדרש עה"פ ויקרא אל משה באומרו ויקרא רמז למה שנא' בלשון זה ויקרא ה' ביום ההוא לבכי ולמספד והיינו דכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד על עסקי אהל מועד דעתיד להתמשכן ואז לאמר יהיה די באמירה לבד וכדפי' דברי הזוהר ע"ז פתת גבורי כח עושי דברו (שיהיה זה פועל דמיוני על עת החורבן) לשמוע בקול דברי שיהיה די בשמיעה וקבלה בלב בלבד וע"ז גמר אומר בישראל הכתוב מדבר שהקדימו עשיה לשמיעה שע"י עשיה בפועל נצמח כי די בשמיעה הקבלה בלב ככל הנאמר: דבר אל בני ישראל וגו' אדם כי יקריב מכם וגו' במדרש רבה משל לאחד שהיה יושב ועושה עטרה למלך כו' כך א"ל הקב"ה למשה כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל שבת לגדלן ולפארן פאר למה שאני עתיד להתפאר בהן שנאמר ישראל אשר בך אתפאר ר"י אמר אף הכתובים חלקו כבוד לישראל שנאמר אדם כי יקריב מכ"ם אבל כשבא לדבר בשל גנאי כתיב אדם כי יהיה בעור בשרו ולא כתיב מכם עוד שם אדם כי יקריב למה לא נאמר איש כו' ע"ש עד ברוך המקום שספח (כך גרס היפ"ת) עצמו עם הצדיקים הראשונים כו' לפיכך אהבם הקב"ה והשוה את שמם לשמו הגדול עליהם נאמר אשרי תמימי דרך ואומר הצור תמים פעלו ועי"ש ביפ"ת והדברים צריכין ביאור ונ"ל עפ"י שאמרו חז"ל לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם ופירשו הקדמונים כי שורש האדם וחיותו הוא הדם וכדכתיב כי הדם הוא הנפש ואם מדבק עצמו ודמו בהתפללו אל אלופו של עולם הרי אל"ף כביכול עמו ואז נקרא אד"ם אבל קודם שמדבק דמו אל האלו"ף אינו אלא ד"ם וכ"כ כביכול