ייטב לב ויקרא תצב

שהוא ביטול המציאות אבל קרב אתה ושמע בלתי שום עשיה מתחלה והבן והטעם מפני שמשה היה בבחינת סוף דבר הכל נשמע שכל עשיותיו הי' עבודה שלמה וגופו נזדכך כמלאכים אבל על שאר נביאים נאמר מימי"ן ומשמא"ל יניקת הנביאים וגו' יכין ובועז בשם נקראים היינו תחלה היו צהיכים להכין א"ע זהו יכין ואח"כ ב"ו ע"ז והבן. אבל משה היה מוכן יעומד ומיד היה שומע בקיל ה' ואם תעמיק בדבר תראה כי שני הפירושים בקנה א' עולין וז"ש המדרש ייקרא אל משה ברכי ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו כדי לשמיט יכחו שפירשנו שהיו צריכים להכנה למען לשמיע בקול הנבואה וזה שא' אם יוספים אנחנו וגו' וכמי שפירשנו הרי תשא שקשה לס' רביא נות לאחד כי במשה נאמר קרב אתה ושמע ולא הי' צריך להכנה כלל דע לך שהוא כן שמכולן פי' שבעוד שהיה בתוך כולן לא מבא אלא למשה ובחי' זו לא היה לשום נביא וחוזה לקבל נבואה בעוד שהיה בתוך עמיו וזה שסיים שנאמר ויקרא אל משה וכיינתו אסיפא דקרא וידבר ה' אליו שבא ליחד הדבור אליו דייקא ואו כאו שפי' הנזה"ק ויקרא אל משה ג"כ בא ליחד הקריאה אליי מדלא קאמר ויקרא למשה עי"ש) שחשה שמע וכ"י לא שמעו א"כ ע"כ צ"ל שדבר אהי בתוך קהל ועדה דאל"ה שהיה צריך להתבידד ביני לבין קונו מה רבותא דכל ישראל לא שמעו אלא ע"כ גם בהיותי בתוך בנ"י קבל נבואה ונתיחד הדביר אליו דייקא, וז"ש המדרש אח"כ ויקרא אל משה הרימותי בחור מעם כלי' מתוך העם חמש בהיותם אתו זה משה וא"ש והבן: עוד יתכן לבאר המדרש הנ"ל בהקדם להבין החדר בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע תיד א' הקב"ה ועשו לי מקדש ישכנתי בתוכם ביאור הדברים כי בכו מציה יש עשיה גשמיות וגם קבלה בלב דיגתת המצוה כגון בתפילין של יד גוף העשיה וקבלה בלב לשעבד תאות ומחשבות לבנו לעבודתו ית' ושל ראש לקבל בלב שהנשמה שבמוח יכו' יהיי משועבדים כי' וכן בעטיפת ציצית לקבל כל תרי"ג מצות וכן בקרבנות לקבל עליו למסור גופו ונפשי על קדושת שמו יתברך ואלי צוה יתברך שמי לעשות בעצתו דוגמת מה שנעשה בקרבן היה עושה למען ותכפר חטאי וזה פרי כל החצית המעשיות כמבואר בס' הקדושים וזה אומרם נעשה (וגם) ונשמע ר"ל נקבל בלב דוגמת המצוה וכן היה במצות עשיית המשכן לקבל עליו לעשות בעצמו בתוך לבבי משכן לשמו יתב' ע"ד דכתיבי היכל ה' המה, וז"ש ועשו סם לי מקדש ווגם) ושכנתי בתוכם ועפ"ז המד' הנ"ל קמא היטב והבן וז"ש כאן אדם כי יקריב מכס מנצקנם) קרבן לה' (אז תחלה) מן הבהמה וגי קריבו אף קרבנכם וזה ענין נעשה ונשתע הקדימו עש"ה שעל וד עשיה באו לידי שמיעה קבלה בלב וע"כ יפה פתת המד' כאן גבורי כת (אלו הצדיק וקים) עושי דברו (ותכלית המכון כדי) לשמוע (כלומר קבלה בלב) בקול דברו זש"ה אדה כי יקריב מכם וגו' ז) מן הבהמה תקריבו כו' וכקפן: עוד יתכן בהקדם דברי הזוהר יי וקרא אל משה ה' אליו מא אל מיעד לאמר מה א"ל מעסקי מועד דזמין לאתמשכנא בתובייהו דישראל אבל אשותא להאי אדם כי יקריב מכם קרבן לה' הרי ילך קרבנין דאגין על כלא ע"כ ולכאורה אם יתתשכן שוב אין כאן קרבן דאגין וצ"ל לפי פשוטו דכוונתו אסוותא להאי לבל יחרב אדם כי יקריב כו', ואכתי יש להבין לענין תה א"ל ל השי"ת כך למשה הרי הוא היה צופה ומביט מה שעתיד להיות ולא הגינו הקרבנות, ע"כ נ"ל די"ל דהזוהר כוון בזה למ"ש חכמינו ז"ל בתענית פ"ד אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר ויאמר וגו' במה אדע אמר אברהם הידיעני במה אירשנה א"ל קחה לי עגלה משולשת א"ל תינח בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם א"ל כבר תקנתו להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהם לפני מעלה אני עליהם כאלו הקריבו לפני ואני מוחל להם עונותיהם וכן א' כל העוסק בתורת עולה כאלי הקריב עולה כו', והטעם יובן כי עיקר הקרבן לקבל על עצמו מסירת נפש דוגמת עשית הקרבן אלו היה זה ברצונו יתב' ולכן בעסקו וקוראו בענייני קרבנות ומקבל על עצמו מסירת נפשו לה' להתכפר בו ה"ה כאלו הקריב עצמו קרבן כמבואר בס'. ונקדים עוד מה שפי' אאזמו"ר זצ"ל בספרו הא דכתיב אלהים יראה לו השה לעולה בני דהול"ל ראה, אבל הענין עפ"י דאיתא בתנחומא פרשת צו שאת תורת העולה מהו עולה אלא שהיא עולה להקב"ה ומכפרת על עונותיהם של ישראל כי בעת שעשה אברהם עולת האיל שנאמר והנה איל אחר ומהו אחר אלא אחר שראה הקב"ה כי בכל לבבו ובכל נפשו בא להעלות את יצחק בנו לעולה שם הבטיחו שבעת שיעלו בניו עולות שיקבלם מיד וביאור הדברים דאז היה יצחק ממש לעולה וגם באיל נכנס נשמתו כידוע ומאז נצמח דקרבן בהמת מכפרת על האדם דהאבות היו פועל דמיוני כמו שכתב הרמב"ן פרשת לך ומאז חשוב קרבן בהמה כאלו הקריב