ייטב לב שמות תסא

מנ"ל ומ"ש הוא לעיל הוא דוחק והנ"ל בזה דשני המדרשי' הללו עולים בקנה אחד והוא עפ"י דאיתא בעשרה מאמרו' מאמר חקור דין ח"ב פט"ז וז"ל ואלו זכינו שמשה רבע"ה ילך לפנינו ולוחות העדות על שתי ידיו הנה אז כל תלמיד ותיק הי' רשאי להסתכל ולהתבונן בהם ועיניו רואות כפי כחו דקדוקי תורה חרותים עליהם שהכל נאמר למשה בסיני ושועתנו לפני' ית' וגו' ותן חלקנו שאנחנו משיגים עתה בעמל ויגיעה שיהא חרות בתורתך עיי"ש במפרש ובזה פי' מוזלה"ה והמכתב מכתב אלקים (מה שאדם כותב בחדושי תורה שהוא אלקות הוא כבר) חרות על הלוחות עכ"ד עיי"ש ושם בגמ' נדרים מבואר כי התורה כפשוט' נתנה למשה ללמדה לישראל אלא פלפולא בעלמא ניתן למשה לבדו והוא נהג בה טובת עין ולמדה לישראל וזש"ה ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו וגו' (כלו' התורה כפשוט' עוד נתן לו) לוחות אבן כתובי' באצבע אלקי' היינו פלפול ורמזי התור' הכתובי' והחקוקים שם וע"ז אמר המד' ששייך ע"ז לשון נתינה כדכתיב כי ה' יתן חכמה וגו' כלו' שנותן לאדם חכמה ודעת לחשוב מחשבות ולחדש בתורה בפלפולו והנה מזה מבואר שפלפולא ניתן למשה לבדו במתנה והוא בטובו נתנה לישראל ולזה שפיר מביא המד' מתן אדם וגו' וכמעשה באבין וכו' והוא דקשי' לי' שמשה אמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך והקב"ה אמר לו להלן אעשה כי מצאת תן בעיני ובגמ' א' כי התולה כזכות אחרים הקב"ה תולה לו בזכות עצמו, והמדרש ניחא לי' לתרץ בהא דכתיב מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו וכמעשה הנ"ל שע"י שנתן צדקה הושיבו אותו רבותינו אצלם ואם כך במתן דמים שנותן לו חיי העוה"ז כ"ש המלמד לחברו פלפולה של תורה בחנם שנותן לו חיי העוה"ב כמו שפירשתי המשנה א"ד שאדם אוכל וגו' וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה היינו ת"ת שאדם לומד עם חברו בחנם הוא נגד כולם שגומל חסד אתו לענין חיי עוה"ב א"כ בודאי זכה להושיבו לפני גדולים ולכן מכת שמשה גמל חסד ללמד לישראל פלפול שניתן לו לבדו זכה שישמע ה' תפלתו בזכות עצמו וכמו ששמע אל האבות בזכות עצמם כ"כ שמע אל משה בזכות עצמו ולא הוצרך לזכות זולתו והוא שאמר לו ה' אעשה כי מצאת חן בעיני ולזה הקדי' הכתוב לומר ויתן אל משה וגו' כתובים באצבע וגו' שניתן למשה הפלפול ומזה נשמע שמה שהי' הוא מלמד זה לישראל הוא מכת נדיבותו וטובת עינו ומזה זכה לעמוד במקום גדולים הן האבות לשמוע תפלתם בזכות עצמו כמו אל האבות וזש"ה תתן אדם (שנתן לישראל הפלפול) ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו היינו לפני האבות שלא הי' צריך לזכותן כ"א שמע ה' קולו בזכות עצמו וזה פי' מספיק: ויאמר ה' אל משה וגי' ועתה הניחה וגו', במסרה הניחה אותי והמישני את העמודים אשר הבית נכון עליהם וגו' נ"ל עפ"י מאמר חז"ל בשר ודם מנצחין אותו ועצב אבל הקב"ה מנצחין אותו ושמת שנא' ויאמ' להשמיד' לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו' ויש להבין איך נשמע מזה ששמת ורש"י נלחץ בזה ופי' הביל"ע דרוש ב' דהרגישו בזה דקדוק איך אמר ויאמר להשמיד לולי משה וגו' משמע שלולי משה הי' אומר להשמידם וע"י משה לא אמר הרי באמת אמר ותו דהוי ל"ל לולי משה שעמד וגו', וניחא להו לפרש עפ"י שאמר השי"ת הניחה לי וגו' ואכלם וגו' בזה הודיע למשה שבו הדבר תלוי אם לא יניחנו לא יכלם הרי שרוצה שיעכב ע"י וישמח בזה, וז"ש שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו ר"ל אם משה יניחנו אבל אם משה יעכב ע"י לא ישמיד' ע"כ עמד בפרץ לפניו עכ"ד ובזוהר נח דף ס"ח מבואר דר"י מלמד זכות על נח שלא התפלל על דורו כמשה וז"ל אר"י אע"ג דזכאי הוי נח לאו איהו כדאי דיגין קב"ה על עלמא בגיני' ת"ח משה לא תלה בזכותי' אלא בזכות אבהן אבל נח לא הוי לי' במאן דיתלי זכותא כמשה ויל"ד הרי באמת משה נענה בזכות עצמו שהרי נאמר גם את הדבר הזה וגו' אעשה כי מצאת חן בעיני וא"כ הי' לו לומר נח לא הי' כדאי ומשה הי' כדאי אבל כוונתו עפי"מ שא' חכמים כל התולה בזכות עצמו הקב"ה תולה לו בזכות אבות וכל התולה בזכות אבות הקב"ה תולה לו בזכות עצמו מנ"ל ממשה שא' זכור לאברהם ליצחק ולישראל ונענה בזכות עצמו שנא' כי מצאת חן וגו' וא"כ זה שא' הזוהר אע"ג דזכאי הוי נח לאו איהו כדאי ר"ל אם שבאמת זכאו הוי וכדאי הי' להציל דורו אבל איהו בעיני עצמו הי' נראה לו שאינו כדאי ולא הי' יכול להתפלל בזכות עצמו כדרכן של צדיקים הממעטים את עצמן כמאמרם אפי' כל העולם אומרים כו' הוי בעיניך כרשע ומקרא מלא אל תאמר בצדקתי וגו' וזכות אבות לא הי' לו שיתלה בו אבל משה באמת ג"כ מה"ט לא תלה בזכות עצמו כי הי' עניו מאוד וגו' אלא תלה בזכות אבות הקדמונים וכיון שהי' לו