ייטב לב שמות תל

נפשו ותרחיק ממנו ואם יאכל לא יועיל כ"א יזיק ע"כ צריך תחל' לנקות האצטומכא ואז יהי' המאכל לתרופה ולעזר ולהועיל, כ"כ בענין הנפש בעוד שאינו סר מרע הלב מלא נכלי' וערמומיות מזוהמת החטאים ואין לו שום כח המתאוה ומשתוקק לטוב ונדמה לו כאלו רחוק ממנו לא יוכל עשוהו וכאלו הוא בשמים אבל אחר שסר מרע ומצמצם מחשבותיו ודיבוריו ומעשיו עפ"י דת התורה לא יוסיף ולא יגרע אז לבו זך ונקי וממילא דרך הטוב ימתק לו כדבש למתוק ויותר כמאמר דוד המע"ה ומתוקי' מדבש וגו' ואז יכסוף ויתאוה לעשות הטוב ואז לא בשמים הוא כי קרוב אליך הדבר מאוד נמצאנו למדין כי עיקר מה שיקשה בעינינו הוא ענין סור מרע אבל אחר שסר מרע הוא נקל לעשות טוב ואין הכוונה לסור מרע רק ממה שבפירוש אסרה תורה כ"א הכוונה לקדש עצמו במותר לו לפרוש מן המותרות וכמ"ש הרמב"ן שזה מצו' קדושי' תהי' הוי פרושים מרבוי המשגל ורבוי אכילה ושתי' ושיחה בטלה וכדומה עי"ש, וכבר שמעתי בשם צדיקים דלכך מתחיל המשנה במ"ם פתוחה מאימתי ומסיים בשלו"ם מ"ם סתומה לומר לך כמו שלת"ם פתוחה פותח פיו וכשרוצה לומר גם המ"ם סתומה צריך שיסגו' פיו כ"כ צריך שלא יפתח פיו כ"א לדברי תורה ואח"כ יהי' פיו סתום וזהו מ"ם פתוח' מ"ם סתומ' תוכו תורה והכוונה שכל מה שידבר הן בין אדם לחברו ומו"מ וכדומ' לא יהי' לבטלה וריק כ"א עפ"י חקי התורה ואז כתורה יחשב כמו שפירשו המפורשי' נשאת ונתת באמונה אז קבעת עתים (של מו"מ) לתורה ואז קדוש יאמר לו לפרוש ממותרות דיבור ומעשה ומחשבה ואז נאמר עליו בקרב"ך קדוש וכן היכל ה' המה כמו שנאמר ושכנתי בתוכ"ם דייקא בתוכו לא נאמר וכו' וז"ש ויקחו לי לעצמי ולשמי כביכול תרו"מה תו"רה מ"ם אם הוא בבחי' זו שפותח פיו במ"ם פתוחה לתורה ואח"כ סוגר פיו במ"ם סתומה וכ"כ שומר פיו ולשונו לשון המדבר משיחה בטלה וע"ד דכתיב מ"ה אהבתי תורתך כל היו"ם היא שיחתי דייקא וכש"כ שאין עושה שום מעשה מבלעדי חקי התורה אז הוא מקום מוכן לשכון בו בתוכו שכינתו וקדושתו ית' וע"כ עיקר מה שהקב"ה מצמצם שכינתו לשכון בתוכנו הוא ע"י בחי' צמצו' וגבול של מחשבותינו ודיבורינו ומעשינו כדת של תורה ולא מותרות ובמדה שאדם מודד כביכול מודד לנו שכ"כ הוא מצמצם שכינתו לשכון בתוכנו וכבר שמעתי לפרש מאחז"ל למה נקרא שמו שדי ע"ש שאמר לעולמו די ולכאורה מה לנו לדעת זה ומה נלמוד מזה אבל הענין בא ללמד אותנו דעת לומר לך כמו שהעולם רצה להתפשט יותר וכשאמר הקב"ה די עמד על מעמדו ומקומו וגבולו כ"כ אם כי האדם בטבעו רוצה להתפשט ביתר שאת וגאוה ויתאוה תאוה יתירה וכדומה כטבע מולידיו כי מעפר יצמח וכדכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו משננער לצאת כו' כ"כ יהי' לו טבע מולידיו לשמוע בקולו של הקב"ה שאמר ולימד אותו בתורתו הק' חק וגבולי המעשה והדיבור והמחשבה המצוה והמוזהר ממנו וממיל' מה שצריך לעשו' הוא בכלל מצו' והמות' בכלל מוזהר כמו"ש בחוה"ל והיינו בחי' די והסתפקות נמצא המצמצם הנהגותיו עפ"י התורה ויפרוש ממותרות נקרא קדוש לשכון בתוכו קדוש ה' בבחי' שם שד"י המורה על די והסתפקות, וז"ש ועשו ארון וגו' אמתי' וחצי ארכו כו' לרמז על אמות שבורות שצריך האדם לשבור מדותיו ולצמצם שלא להשביע א"ע כ"א בהסתפקות במיעוט ונועדתי לך שם וע"זא במד' לא בצל אל בחי' חסד ולא בצל רחום וחנון המורה על עשה טוב שזה דבר נקל אחר שסר מרע כ"א מה שזכינו לצמצם שכינתו בתוכנו הוא בצל שד"י המורה על הסתפקות א' הקב"ה ך' קרש בצפון וכ' בדרום וח' במערב עולה מ"ח לרמז על מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ומהם במיעוט שיחה במיעוט שינה במיעוט תענוג וכו' ולא עוד אלא שאני מצמצם שכינתי בתוך אמה כו' והיינו בזכות מדת צמצום שאנו לומדים מדה זו משם שד"י כאמור ולכך עיקר השראת שכינה בארץ ע"י משה כמו שא' בא משה והוריד' לארץ והקמת המשכן ע"י משה מפני שהי' מצמצם כל הנהגותיו עפ"י חקי התורה וז"ש לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי ותרגומו יקיר ממלל שקשה עליו לדבר דבר לבטלה אשר לא יכנסו באזני זולתו ומה"ט פירש מהאשה ומה"ט הי' בהר ארבעי' יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה, וזה ענין הסמיכות ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל ב"י ויקחו לי תרומה וגו' ועשו לי מקדש שבזכותו ישכון שכינתו בתוכנו וכ"כ בזכות מי שהוא בבחי' תורה מ"ם שמצמצם עצמו לפתוח פיו ולסיים רק בתורה וזשה"מ הה"ד נבחר שם שמו של מש"ה העולה א"ל שד"י א"ל רומז על בחי' התפשטות הטוב והחסד שד"י רומז לבחי' צמצום מעשרו של קרח חמשי' ומאתי' מחתות שלא נחשב בעיניו ית' למאומה רב טוב שלהם כיון שלא הי' להם כח המצמצם רק רצו התנשאות והבן: