ייטב לב דברים תתמ

בעי' אתי' ליד זוכה ונתייאשתי מפלוני עבדי שיצא לחירות היינו טעמא מפני שהעבד זוכה בעצמו עוד אקדים דעת הרי"ף ורמב"ם ורש"י לעיל דף ט' דהאומר תן גט זה לעבדי א"י לחזור בו מטעם דזכות הוא לו מ"מ אכתי לא הוי משוחרר עד דמטי גיטא לידי' והביאו להלכה המחבר ביו"ד סי' רס"ז והביא הרי"ף ראי' דאשכחן זכי' לחצאין מהא דהילך מנה לפלוני דזכה בו וחייב באחריותו והתוס' והרא"ש חולקים על זה דאין זכי' לחצאין דהתם שאני דלזכות נעשה שליח ולא לחוב להתחייב באחריות משא"כ הכא ל"ל הכי עי"ש ושם כתבתי ששמעתי מפי חתנו של החוו"ד לתרץ דהכא נמי אמרי' דלזכות זוכה לו ולא לחיב עפימ"ש התוס' לעיל ד' י"ג ד"ה עבדא דמודו רבנן דנכרי בהפקירא ניחא לי' אלא גבי עבד ל"ל לפי שהוא משועבד גדול הוא לו זכות של שיחרור משל הפקירא ולפ"ז אמרי' לענין שלא יחזור וישתעבד בו הוי זכות לעבד אבל לענין לאסרו בשפחה לא ניחא לי' כיון דאינו משתעבד תו בהפקירא ניחא לי' בשפחה ע"כ כ"כ דלא מטי גיטא לידי' לא הוי משוחרר עכ"ד וש"י, ואומר אני הא דפליגי ע"ז התוס' והרא"ש היינו דאינהו סברי כמ"ש בש"מ פ"ק דכתובות בשם כת הקדמונים דוקא גוי בהפקירא ניחא לי' אבל עבד זכות גמור הוא לו דאנן סהדי דניחא לי' טפי למיפק לחירות (להתחייב במצות) ולהיות מותר בב"ת ולאסור בשפחה מלהוי עבדא ולישתרי בשפחה עכ"ד עי"ש ולכן שפיר קא' דאין זכי' לחצאין אבל באופן שע"י זכי' בעצתו יהי' אסור בשפחה וב"ח ואין לי תקנה אז ודאי לא ניחא לי' בהא כ"א לזכות רק לענין שלא ישתעבדו בו ויש זכי' לחצאין לזכות ולא לחוב, ולפ"ז ניחא דללישנא קמא דאמימר יש חילוק בין הפקר ליאוש והיא דבהפקר לא בעי' אתי' ליד זוכה משו"ה במפקיר קא' גופי' לא קני' לי' שיצא גופו מרשות בעלים אע"ג שאינו רוצה לזכות בעצמו משו"ה אין לו תקנה ואסור בשפחה וב"ח אבל ביאוש שלא יצא מרשות בעלים עד דאתי' ליד זוכה היינו לשמואל דלא בעי' ג"ש או לדידן דבעי' ג"ש ויש לו תקנה בשיחרור אפי' אם יזכה בעצמו בגופו שפיר ניחא לי' לזכות בעצמו אבל לאמימר דסובר דהיכי שכבר יצא גופו מרשות בעליו אין לו תקנה בשיחרור ואסור בשפחה וב"ח א"כ ודאי היכי דליכא הפקר כ"א יאוש דבעי' אתי' ליד זוכה לא ניחא לי' לעבד לזכות בעצתו רק לענין שלא להשתעבד בו אבל לא לענין גופו דניחא לי' שיהי' הגוף עודנו של רבו למען יהי' מותר בשפחה ויהיה לו תקנה להשתחרר אבל אם יזכה בו לגמרי גם לגופו אין זה זכות אלא חוב גמור דאז אסור בשפחה וב"ח ואין לו תקנה ומשו"ה בהא דרבי ור"י דאיירי ביאוש שפיר יש לו תקנה בשיחרור ומותר בשפחה ואיצטריך ר"י לאשמעינן דכופין וכל זה ללישנא קמא דאמימר אבל ללישנא בתרא דיש לו תקנה לא מצריכינן לחלק בין הפקר ליאוש ומשו"ה פי' רש"י לעיל בנתייאשתי יאוש לשון הפקר ואסור בשפחה וב"ח והיינו משום דקי"ל כלישנא ב' דמפקיר יש תקנה ויאוש כהפקר לרש"י דלא בעי' אתי' ליד זוכה ולדידן למה שהעלה הנתיבות דיאוש אינו כהפקר אלא זוכה בעצמו נמי ניחא דכיון דיש לו תקנה להשתחרר וכופין אותו לשחררו פשיטא דזכות גמור הוא וזוכה בעצמו: כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וגו' במד' זש"ה כי לוית תן הם לראשך כו' לכ"מ שתלך המצות מלוות אותך כי תבנה בית חדש ועשית מעקה וגו' דלת וכתבתם על מזוזות כי' א' הקב"ה אפי' אתה מהלך בדרך המצות מלוות אותך שנאמר כי יקרא כי' יש להבין מה בעי בזה, וגם לפ"ז היה די לומר כי לוית הם לראשך תן נ"ל: ונ"ל ביאור הענין עפימ"ש למעלה (פ' וישלח עה"פ ויאבק איש עמו) לפרש הא דכתיב רק חזק ואמץ וגו' לא ימוש ספר התורה וגו' ואז תשכיל כי איתא בפ' כ"ח לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ הנה דקדק לומר הנה"ג בה"ן מנהג ד"א הכוונה בזה למ"ש באו"ח סי' רל"א שכל מה שהאדם עושה יכוון בהם לעבודת הבורא ב"ה ואפי' דברי' של רשות כגון אכילה ושתי' ושיחה וקימה וישיבה והילוך והוא משאחז"ל כל מעשיך יהי' לש"ש כי בכ"ד יש מצות התלוי' בו ויהי' עיקר כוונתו למען יקיים מצות הנלוה אליו באותו מעשה וכשמחשב ומהרהר לקיים מצות התלויות בו אז מחשבתו דבוק בה' ובתורתו וכמ"ש בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך יפי' מוזלה"ה שאז יהי' כל אורחותיך מיושרים לעבודתו ית"ש כי כל צורכי עוה"ז כולם הן עבודה כשעוסק בהם עפ"י דרך התורה וז"ש הנהג בהן בדיני התורה מנהג דרך ארץ ובזה תקיים והגית בו יומם ולילה הגיון בלב וז"ש לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה יכול דברים כמשמען להגות בפה כדכתיב ופיו יהגה חכמה ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן בדיני התורה מנהג ד"א ואז תקיים והגית בו (בלב) יומם ולילה