ייטב לב דברים תתלא

השכינה שכ"ז שלא מל לא הי' בו כת לעמוד עכ"ל אבל אחר המילה נאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמ"ד שם את פני ה', וז"ש כאן העומדי' שם בהיותם לפני ה' ועמ"ש בזה ר"פ אתם נצבים: עפ"י שני עדים וגו' יקום דבר מכאן חדשו התוס' דעד הצריך שבועה אין ממש בעדותו, והוא בפ"ב דקדושין דף מ"ג בסוגי' דשליח נעשה עד דקא' הגמ' והשת' דתקון רבנן שבוע' היסת כו והקשו התוס' וא"ת ולמה לא יהיו נאמנים לאחר שנשבעו כו' ואור"י משום דרחמנא א' עפ"י ב' עדים יקום דבר משמע הנאמנים בדיבור בלבד אבל עדים הטעונים לישבע אין ממש בעדותם ולכאורה מכח קושי' זו אין זה מוכרת דבלא"ה יש לתרץ עפ"י מ"ש בס' המקנה בשם אחיו הגאון זצ"ל לתרץ קושי' היש מקשין על הר"י לקחן דע"כ לא קא' הר"י דבשני עדים ל"א מגו דא"א יודע מה שבלב חבירי אלא התם דמה יועיל הא' לבדו באומרו שהי' אנוס מחמת נפשות דע"א לאו כלום הוא אבל הכא שאנו אומרים שמוכרח להעיד לפטור מממון לזה שפיר י"ל מגו דאהדרינהו ואף אם חברו לא יאמר כן אין חבירו יכול לחייבו לא ממון ולא שבועה כדין השותף שא"נ בעדותו על שותפו עכ"ד, והנה בתו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ז דעת התחבר דהנשבע להכחיש העד העד ואותו שנשבע לו מצטרפי' עליו לפוסלו וה"ה אם נשבע לשנים הם מעידי' לפוסלו וכ"כ תוס' בפ' תה"ב עיי"ש ובש"ך א"כ לפי"ז נראה דלאחר שתקנו שבועת היסת תו לא שייך מגו דאהדרינהו דבשנים ל"א מגו מה אמרת דהא' יכול לומר אהדרינהו וחבירו א"י לחייבו כלום כדין השותף הא תינח קודם שתיקנו היסת אבל אחר שתיקנו היסת וכל א' מחויב לישבע כשיאמר אהדרינהו שוב ירא שמא חבירו יודה על האמת ולא יאמר כן וכשהוא ישבע דאהדרינהו ללוה יצטרף חבירו עם הלוה ויפסלנו לעדות ולשבועה ואין לך נוגע גדול מזה לכך א"נ דדמי למאי דקא' ר"י דל"א מגו בשנים: ונראה דבזה מדויק לשון הרי"ף ז"ל שכ' דהשתא דתיקנו היסת לא מקבלין עדותן דנוגעין בעדות הן וכ"כ הרז"ה בס' המאור מאחר דתיקנו רבנן היסת אזיך לי' מיגו דאמרן והוי להו נוגעין עיי"ש ולכאורה לפי התוס' הא דא"נ לאחר שנשבעו לא משום נגיעה דאינן נוגעי' כלל אלא משום דעד הצריך שבועה אינו עד, ולמ"ש א"ש דלאחר שנשבעו הם נוגעים ממש מטעם שכתבתי (מיהו לפימ"ש הש"ך סי' קכ"א ס"ק נ' בלא"ה א"ש הא דכ' לשון נוגעי' בעדותן הן עיי"ש ותבין) ועכצ"ל דהתוס' לטעמייהו אזלי שכתבו בסוף הדיבור דלפטור מממון בטוחי' זע"ז וא' מגו משו"ה הוכרח הר"י לחדש דעד הצריך שבועה אינו עד ובזה נפתחו שערי בינה להבין מה שאחרו המוקדם וכתבו יש מקשי' איך נאמנים במגו דאהדרינהו דזה קשה על הגמ' תחלה קודם דקא' והשתא כו' גם מש"כ ומקשה התם ר"י ומתרץ הר"י ולמ"ש א"ש דעל הגמ' לא מצי להקשות מהר"י כלל דודאי יש לחלק כדבריו של הגאון הנ"ל אלא דקושי' היש מקשין הוא למ"ש התוס' וא"ת ולמה לא יהי' נאמני' לאתר שנשבעו כו' ואור"י דעד הצריך שבועה אינו עד כו' ע"ז מקשין להר"י לטעמי' בלא"ה לאחר שנשבעו א"נ במגו דהו"ל מגו דבי תרי שכ"א ירא מחבירו שלא יפסלנו וליתא לדברי הגאון הנ"ל בתר דתיקנו היסת א"כ לא הי' צריך לתרץ דעד הצריך שבועה לא הוי עד אלא דלאחר שנשבעו תו הו"ל מגו בשנים דלא אמרי' ע"ז תירצו דהכא שאני דלפטור מממון בטוחים זע"ז שיא' דבר א' ושפיר יש להם מגו אפי' אחר שנשבעו ע"כ הוכרח הר"י לתרץ משום דעד הצריך שבועה אינו עד דלהכי אין נאמנים וא"ש ודבריהם מזוקקים היטב, ונרא' דזהו שדקדקו בלשונם א"כ הכא אמאי נאמנים במגו דאהדרינהו ללוה כו' והוא דלכאורה הי' מקום לומר דהר"י הוכרח לתירוצי' דלעיל דאי נימא עד שנשבע הוי עד אכתי יאומן כל א' לאחר שנשבע במגו דנאנסו דאז אף אם חבירו יאמר שלא נאנסו לא יוכל לפוסלו לבדו דהא הלוה א"י אם נאנסו אם לא ותו ל"ה מגו דבי תרי מיהו כבר כ' המפורשי' בתוס' ד"ה לעולם דא"נ לומר אהדרינהו למלוה במגו דנאנסו דלא שכיח וטענה דהשתא לאו העזה שהמלוה לא האמינו ולזה הוצרכו תוס' לומר לעיל שנאמינ' לומר אהדרינהו למלוה במגו דאהדרינהו ללוה דאז הי' להם מיגו דנאנסו ועוד י"ל דבלא"ה בטענת נאנסו הי' צריך שבוע' דאורייתא ולא הוי מגו עיי' בס' המקנה באורך וא"כ הדר הו"ל מגו דבי תרי דכשאמר אהדרינהו ללוה יוכל חבירו לפוסלו אחר השבועה וזה שכ' אמאי נאמנים במגו דאהדרינהו ודו"ק היטב: כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה ועמדו שני האנשים פרש"י אלו העדים אשר להם הריב אלו הבע"ד והוא מגמ' שבועות דף למ"ד ושם איתא עוד ת"ר