ייטב לב דברים תשפח

צאת מהגלות והנה עלה זית טרף בפיה להתפאר בישראל שהוציאו שמנן ע"י כתישה כזית ועשו תשובה וידע נח כי קלו המים (הגלות) מן הארץ וכמו שפירשנו שם ע"ז א' וישלח (פי' ויפשט) את היונה כלו' מן לבוש אותיות החילוף (מלשון וישלחו את כתונת הפסים שהוא לשון ויפשיטו ותרגומו ואשלחו) ולא יספה שוב אליו עו"ד כ"א בבחינת אחד כדכתיב יהיה ה' אחד ושמו אחד: שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה"א וגו' וזכרת כי עבד היית וגו' יש להבין בשנותו את טעמו ולשונו כי בדברות ראשונות נא' זכור וכאן שמור ושם נאמר כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי וגו' וכאן וזכרת כי עבד היית וגו' ויוציאך וגו' גם אומרו ע"כ צוך ה"א לעשות את יום השבת הלא שביתת שבת הוא שב ואל תעשה: יתבאר בהקדם מה שפירשתי הפ' ושמרו ב"י את השבת לעשות את השבת וגו' עפימ"ש האוה"ח פ' בראשית בששת ימי המעשה נברא גוף העולם ולא הי' בו כח להתקיים רק ע"י ששבת ה' ביום השביעי הקנה בו נפש למען יעמוד ימים רבים וז"ש כי ששת ימים כלו' שיעמוד רק ששת ימים עשה ה' וגו' וביום השביעי שבת וינפש הקנה בו בחי' נפש להתקיים עדי עד וז"ש כל המתפלל בע"ש ואו' ויכולו כאלו נעשה שותף להקב"ה במע"ב שמי ששמר שבת כהלכתו הוא סבה לקיום העולם ובזה נעשה שותף עכ"ד האוה"ח אלא דלדבריו הו"ל לומר כל השומר שבת נעשה שותף גם מה זה שאמר המתפלל בע"ש וא' ויכולו הי"לל המתפלל בשבת, אבל ביאור הדבר כי עצמו של יום השבת שבו שבת ה' הנה היא מקנה נפש לקיום העולם והוא מעשה ידי יוצר ב"ה אבל מי שמתפלל בע"ש דייקא וא' ויכולו כלו' שמקבל שבת מבעו"י כמבואר באו"ח סי' רס"ג הרי הוא עושה שבת מבעוד יום במה שמוסיף ודאי חול על הקודש וזה התוס' הוא מכח מעשה הצדיקים וממילא יש בחי' נפש וקיום העולם ע"י מעשה צדיקים וכבר אמרו בפ"ק דכתובות גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ כו' א"כ הוא נעשה שותף ממש להקב"ה כי ע"י וע"י המוסיף מחול על הקודש שזה מעשה צדיקים העולם מתקיים ביתר שאת ויתר עוז (שוב מצאתי מעין זה בס' דעת קדושים) וז"ש ושמרו ב"י את השבת שיעשו משמרת לעשו' (דייקא) את השבת היינו להוסיף מחיל על הקודש שבזה עושה הוא את השבת בעוד חול שעי"ז ברית עילם פי' קיום עולם ביני ובין בני ישראל בשותפות והטעם כי (רק על) ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש שהקנה לו נפש ועתה נקנה נפש העולם בשותפות, ובזה מובן כי בראשונות הזהיר על עצמו של יום שבת כתי' זכור וגו' כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי, אבל כאן הזהיר להוסיף מחול אל הקודש ע"כ אמר שמו"ר את יום השבת לעשות משמרת לקדשו מבעו"י כאשר צוך ה' אלקיך להוסיף אפי' מודאי חול והטעם לזה אמר וזכרת כי עבד היית בארמ"צ ויוציאך ה"א משם מעבדות לחירות ומנוחה ביד חזקה לאשר הי' קודם זמנו ע"כ צוך י"א לעשות דייקא את יום השבת ומנוחה קודם זמנו מבעו"י כאמור ובמאמר שם הגדול הארכתי: א"י שמור וגו' למען יניח וגו' וזכרת כי עבד היית וגו' ע"כ צוך י"א לעשות את יום השבת כי הנה יל"ד למאי משוה עבד ואמתו כמוהו ב' לענין מאי הזכיר כאן יציאת מצרים ג' אומרו לעשות הלא שביתה הוא שוא"ת: יתבאר ע"ד שביארנו למעלה בפ' ויקהל (אות ג') כי במצות שבת יש ל"ת לא תעשה כל מלאכה ועשה לקדשו בדברים דקי"ל קידוש היום ד"ת ועקימת שפתי' היי מעשה ומדברי קבלה לענגו במאכל ובמשתה וכסות נקי' ולמדו חז"ל ג' סעודות ממ"ש בשבת ג"פ היום וההבדל בין הל"ת ובין העשה כי בענין ל"ת לבלי לעשות מלאכה כולן שוין כקטן כגדול ואמנם בענין העשה לקדשו בדברים זכר למעשה בראשית ויצ"מ לאו בדיבור סגי כ"א באמונה הטמונה בלב כי בו שבת וכו' ויוציאנו ה' ממצרים בכח גדול וגו' ובענין זה לאו כל אפין וכל הלבבות והשכליות שוין כ"א כל א' ואחד לפי אמונתו והשגתו בגדולת הבורא ב"ה לפום שיעורא דלבי', וכ"כ בענין עונג שבת יש מי שמכוון גם להנאת ויש מי שכוונתו זכה בלתי לקיים מצו' ה' ויותר מזה מי שמכיון רמזיו וסודותיו ובזה בחי' שונות זה מזה כל אחד לפי השגתו וז"ש ויקהל משה את כל עדת ב"י ויאמר אליהם אלה הדברים וגו' אלו ט"ל מלאכות וכמ"ש במס' שבת לבלי לעשותן בשבת, וזה שהקהיל כולם לומר שבענין זה כולן שוין אבל במצו' וביום השביעי יהי' לכם קודש (לקדשו בדברים ובעונג שבת בקדושה יתירה) שבת שבתון לה' כלו' בזה בחי' שונות כי אינו דומה שבת של זה לשל זה והוא גלוי וידוע רק לה' החוקר לב: וז"ש כאן שמור את יום השבת וגו' כ"מ שנא' שמור היינו ל"ת ככתוב להלן ל"ת כל מלאכה אתה ובנך