ייטב לב דברים תשפה

אנחנו מלאים בושה וכלימה בשותינו על לבינו גודל שפלותינו וחסרונינו עד שזה נחשב אצלינו כמעט לבחי' דין ונקמה וז"ש היום הזה ראינו כי ידבר בבחי' אלהים מדת הדין את האדם וחי במה שהוא תי חיים בשלימות ועתה למה נמות מיתה ממש או נפילה ממדרגה או עוני ואיזה צער המכונה מיתה כי אם תאכלנו האש הגדולה של מדת הדין אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' עוד ומתנו ר"ל בלשון בתמיה וכי נהיו מוסיפים יותר לשמוע דבר ה' אלהינו לקבלו ולקיימו על ידו ומתנו במה שנמות או נפול ממדרגה או ע"י עניות לא כך הדבר הרי אדרבה עניות וצער מבלבלין דעתו של אדם ולא זה הדרך להעיר ולעורר לבבינו לעבודתו ית"ש כ"א ע"י רתמים חסדים במה שנהיה חיים וקיימים כי הלא אנחנו בבחי' יותר מכל העמים כי מי כל בשר אשר שמע הבין כי קול אלהים חיים מדבר מתוך האש מדה"ד לאנשים כמונו ויחי במה שהוא חי זה אצלינו בחי' מדה"ד ולא מיבעיא כי נשמע בקול ה' אפילו קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו וגו' ושמענו ועשינו ויאמר ה' וגו' היטיבו כל אשר דברו תי יתן והיה לבבם זה ליראה וגו' שיזכו לבחינת יראה ולשמור את כל מצותי למען בשביל שייטב להם ולבניהם ע"י זה יתמלאי בושה ויראה ולא על ידי עונש כי אם מרוב טובה שיקבלו יבושו ויכלמו ויהיו מלאים חרטה ויראה כאמור: ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר וגו' אתה החלות, להבין א') מהו לאמר הלא אינו לאמר לזולת וכבר עמד על זה המדרש ב') אתה החלות אתה ל"ל מי לא סני אי אמר החלות להראות וגו' אעברה וגו': ונ"ל על פי הכתוב בספרי צדיקים אהא דכתיב בזוהר ובכתבי האריז"ל אתה הוא מדת תסד כדכתיב אתה כהן וגו' הטעם בזה כי אנחנו אומרים אתה הוא אלהינו ענינו כי הקב"ה נגלה מצד פעולותיו ע"ד כי אראה שמיך וגו' ע"כ נקרא אתה בלשון נוכח ונעלם מצד עצמותו לכן נקרא היא לשון נסתר וזה עצמו בחי' חסד אל ב"ה מה שנגלה לעינינו מצד פעולותיו עד שאנו יכולים לכנותו לקרא לו אתה עכ"ד. ואני אוסיף תבלין אפילו כשמדברין למלך בשר ודם או אפילו רק לאדם שגדול ממנו בחכמה אין דרך הכבוד לדבר לו אתה בלשון נוכח כי אם בלשון נסתר כידוע דק בן לאביו הקרוב אליו אומר לו בלשון אתה וזה חסד גדול מאתו יתברך אלינו והיינו דכתיב כי את"ה אבינ"ו והבן והנה אנחנו אומרים אליו יתב' אתה לאשר כבר מצינו ראינו שכך דבר משה רע"ה כמה פעמים בתוה"ק אבל לולי זאת לא הוינן יכלין למימר כן אולי אינו לפי כבודו וכי האי גוונא מצינו בגמרא פרק א"ע הנהו תלת אי לאו דאמרן משה לה' יכלין למימרינהו, והנה אשר על כן כאשר משה פיו פתח לבקש רחמים מאתו ית' כבן לאביו בלשון אתה הצריך להתחנן לפניו לבל ירע בעיניו כ"א יהיה מוחל על כבודו כאב לבן. וזה שא' ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר אתה שאהיה רשאי לומר אתה בלשון נוכח והטעם שאו' בלשון נוכח על זה גמר אומר החלות להראות את עבדך את גדלך כו' ולכן מכח חסדך שאתה נגלית לעיני אני אומר אתה והבן: עוד יתבאר על פי מ"ש בספר אהל יעקב פ' בראשית לפרש מאמר החכם מה שהיה הוא שיהיה לבל נשאל על אלהי עושנו על כל אשר עשה עמנו להפליא גאולת מצרים וירושת הארץ ובנין בית המקדש וכולם תמיד עברו והיו כלא היו וכמ"ש הנביא למצער ירשו עם קדשיך וגו' לזאת בא החכם להודיענו כי כל מה שעשה מראש גם כי חלפו ועברו הנם מתמידים בטובתם ותועלתם כי מעשה אבות סימן לבנים ע"ד הקונה סחורה הצריכה עוד עיבוד וכדומה אזי יתן הקונה ערבון להבטיחו על מקחו כי יגמרנו בכי טוב אחרי שכבר החל בתשלומין כמו כן היא הענין בכל הטובות ונסים ונפלאות הראשונים שהם ע"ד ערבון והתחלה אל הטובות בגאולה העתידה לנו במהרה וז"ש מה שהי' העיקר המכוון בהם הוא שיהיה למען יוכלו להתהיות לעתיד ומה שנעשה הוא שיעשה לעתיד, ואמר טעם הדבר כי אין כל חדש תחת השמש כלו' שיחדש ה' יתב' דבר מכל וכל מאפס ומאין מוחלט רק מבחי' יש לכן ראה והקדים עשות דוגמתו עכ"ד, והנה כל האומות כולם יודעים מרוב הטובות ונסים ונפלאות וחסדים המרובים אשר עשה עמנו בגאולת מצרים וכדומה אך הם אומרים שכבר ספו תמו והיה להם סוף אבל אנחנו מאמינים באמונה שלימה כי חסדי ה' לא תמנו כי לא כלו רחמיו ביאור הדבר כי הם היו רק ראשית והתחלה אל העתידות לנו: וז"ש ואתחנן אל ה' לעוד) בעת ההוא לאמר שיהיה כולם אומרים אתה החלות להראות את גדלך ולא שכבר ספו תמו כי אם יכירו וידעו כי הראשונות היו רק התחלה וראשית להעתידות על כן אעברה נא ואראה וגו' ואז יהיה גמר התיקון וכמבואר בספרים הקדושים ובספר עשרה מאמרות: