ייטב לב דברים תשסט

בשוה ממילא נשמע כשישראל עושים תשובה ומעש"ט הרי בונים המקדש והמזבח וידוע כי באלו הימים שבין המצרים החיוב לסגף את עצמו במניעת אכילת בשר ובענין המלבושים ולהתענות בי"ז בתמוז ובט' באב לזכור הדברים אשר אירעו בהן כדי לעורר הלבבות לתשובה עי' מג"א סי' תקנ"ט ס"ק א' וכשחל בשבת נדחה התענית ליום א' הגם שבנין בהמ"ק תולה בזה והוי סד"א כי ענין זה ידחה שבת עז"א אלה (בשביל שחטאו באל"ה כדפי') הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם היינו להתענות באותו זמן ששת ימים תעשה מלאכה מלאכת בנין בית המקדש וביום השביעי יהיה לכם קודש ואינו דוחה שבת והבן: א"י אלה הדברים כו' ובמדרש א' הקב"ה ראה לשונה של תורה שמרפא את הלשון שנא' מרפא לשון עץ חיים ואין עץ חיים אלא תורה שנא' עץ חיים היא למחזיקים בה לשונה של תורה מתיר את הלשון תדע לך לעתיד לבא הקב"ה מעלה מג"ע אילנות משובחין שהן מרפין את הלשון שנא' ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה וגו' מנין שהוא רפואה של לשון שנא' והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה כו' ח"א לתרפיון וח"א כל שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפאת ומצחצחת מיד בד"ת שנא' מזה ומזה ואין מזה ומזה אלא תורה שנא' מזה ומזה הם כתובים ר"ל א' ממקומו מוכרע הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב ביה לא איש דברים אנכי כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר שנא' אלה הדברים אשר דבר משה עכ"ל. להבין דברי המדרש מה שכפל בלשונו מרפא את הלשון מתיר את הלשון ומה ענין תחלת דבריו לכאן מבלעדי מ"ש ר' לוי: יתבאר בהקדם ש"ס פרק ג' דעירובין מה תקנתם של מספרי לשון הרע אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנא' מרפא לשון עץ חיים ראב"ח א' סיפר אין לו תקנה אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לש"ה אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו' ולפי זה יתכן לפרש אלה הדברים וגו' כי כאשר בא להוכיח כלל ישראל פיו פתח בחכמה להוכיח על ענין הדבור לשמור הפה והלשון מלשון הרע שאז"ל שא"א ניצול ממנו בכל יום ומליצנות ורכילות ומלשונות וכדומה כי עיקר ההבדל ומעלת האדם מן הבעל חי הוא כח המדבר לזה מאד צריך רסן לשפתיו ולשמור פיו ולשונו וז"ש להם תקנה לזה אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל שהזהירם לעסוק ולדבר תמיד אלה הדברים האמורים למעלה בפרשיות הקודמות, וזה שא' המדרש על זה לשונה של תורה מרפא לשון לחד מ"ד אפילו שכבר דבר ולחד מ"ד שלא ידבר. והוסיף עוד מתיר את הלשון על פי דכתיב למעלה בפרשת בא למען תהיה תורת ה' בפיך ואחז"ל מן המותר בפיך, ופירשתי כוונתם בזה כי אי אפשר לאדם אפילו ת"ח לעסוק בתורה בכל עת ובכל רגע כי לפעמים צריך לדבר עם בני אדם בפיו ובלשונו כי רבים יחלו פני ת"ח ונהנין ממנו עצה בעניני המסחר וכדומה אבל צריך שיהיה דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמו כ"א דבוק בה' ובתורתו וכמ"ש הרמב"ן פ' עקב והעצה לזה להלביש איזה דברי תורה ויראה בתוך דבריו שיבינו השומעים דבריו כמשמעו ובקרבו ישים אמריו טהורות, וע"ד שפירשו המפורשים ויברך דוד את ה' (אך) לעיני כל הקהל (נדמה להם) ויאמר דוד אך אמירה בעלמא וז"ש חז"ל שיחת חולין של ת"ח צריכה לימוד כי יש ללמוד מתוך דבריהם שנא' אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וז"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת ושכל ע"כ ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא וא' ז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו, ולכאורה קשה הא כתיב מכל מלמדי השכלתי וא' ז"ל איזה חכם הלומד מכל אדם אבל הענין ללמוד תורה מפורשת ודאי מותר אפילו מכל אדם אבל כאן איירי ללמוד משיחת חולין של ת"ח על זה א' אם הרב דומה למלאך שכשבא לעוה"ז מתלבש בלבוש גשמי אם שבעצמותו הוא מלאך ועומד לפני ה', כ"כ הת"ח בבואו לדבר עם בני אדם דברים גשמים אין דבורו עמהם רק לבוש חיצוני אבל תוכו רצוף אהבה ותורת ה' ויראה ובזה דומה למלאך אז יבקשו דייקא צריך לבקש ולחפש בחורין ובסדקין של דברי' אפילו בשיחת חולין תורה מפיהו וממילא מי שהוא בבחינה זו הרשות נתונה לו לדבר עם בני אדם כפי הצורך כי אם שמדבר דברי הרשות הנקרא היתר תוכו רצוף דברי תורה (ועי' מ"ש בהקדמה שלא תקשה על זה מחגיגה פ"ב עי"ש) וזה שא' למען תהיה תורת ה' בפיך והיאך אפשר שיהיה תמיד דברי תורה בפיך על זה א' ז"ל מן המותר בפיך כלו' שאפילו מן המותר יהיה תורת ה' בפיך כדבר האמור: וז"ש לשונה של תורה מתיר את הלשון לדבר בו דברי רשות והיתר אם תוכו רצוף דברי תורה ומביא ראיה תדע לך שהרי אילנות שבגן עדן נא' בהן והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה וא חז"ל להתיר פה כש"כ