ייטב לב בראשית לט

נא' להלן רק צדיק כי תמים לאו למעליותא דק לגריעותא כנ"ל ואמנם לפ"ז צריך להבין איך מבואר עניו בשם תמים בשלמא בלא"ה יש לומר משום שכבר אמרו האי מאן דמתיהר בעל מום הוא וידיעת ההפכים בשוה העניו יתכן לקרותו תמים, משא"כ לפירושנו זה דמשום ענותנותו היה לו החסרון שלא התפלל א"כ לא יתכן לקרוא אותו תמים אדרבא זהו מימו: אבל יובן בשנקדים עוד דבאמת אמרו מאוד מאוד הוי שפל רוח והיינו עד קצה האחרון עיי' ברמב"ם ה' דעות עכ"ז מצינו לפעמים צריך האדם לאחוז במדת הגאוה והגאון לכבוד הבורא ית' ע"ד דכתיב ויגבה לבו בדרכי ה' וע"ד דכתיב בנועמ"ג זמרו ה' כי גאות עשה ומי כה' אלהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות וגו' וידוע מה שפי' הגאוה"ק מבארדיטשוב זצ"ל שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך כי אור משמעותי' יממא ומשמעותי' אורתא כדאי' פ"ק דפסחים משא"כ חשך אין משמעותי' רק לילה וכדכתיב תשת חשך ויהי לילה זה עצמו ההבדל שבין חכמה לסכלות כי החכם אם שהוא חכם לפעמי' ישנה טעמו וריחו לפי הצורך ויעשה עצמו כסיל ע"ד שעשה דוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך משא"כ הכסיל אין בידו לעשות עצמו חכם בשום פעם ואופן עכ"ד והוא נאות לעניננו כי זה גדר החכם להיות עניו ושפל (ושל גאה שוטה) אך לפעמים צריך להתלבש בלבוש הגאות לצורך הזמן לקנא קנאת ה' צבאות להשיב רבים מעון וברוח פיו יכוף כאגמון את הרשע וגם לאפושי ברחמים אבני דורו וזהו גדר החכמה להשתמע בתרי אנפין גבר ענותן ושפל ולפעמים גאה וגאון הכל לפי שעה שמע לו וזהו ענין התחכמות ואפשר שע"ז רומז המסורה ועשה ג"פ ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי ירמוז על מדות טובות וביותר מדת עניה כדכתיב כי נער ישראל ואהברו ונא' לא מרבכם חשק ה' בכם כי אתם המעט ואחז"ל שאתם ממעטים עצמיכם כו' ובתנאי ועשה כרוב א' מקצה מזה וכרוב א' מקצה מזה דהיינו לפעמים עניו, ולפעמים בעל גאות וזהו סיר מרע ועשה טוב שלא להשתמש במדת גאוה לרע ח"ו רק לטוב ולדרכי ה' וכ"כ בכל המדות עד"ז כדכתיב אל יקנא לבך בחטאים כ"א ביראת ה' כל הימים ראוי להתקנאות ע"ד קנאת סופרים תרבה חכמה ואולי הכוונה בזה שהחכמה תרבה קנאת סופרים כי לולא זה אסור להתקנאות רק בקנאת סופרים וזה הוא שני הפכים שא"א רק למי שיש בו חכמה כאמור וא"כ מי שמתנהג בדרך הנ"ל חכם מתקרי משא"כ מי שאינו בידו רק ע"ד אחד ומהנמנע אצלו להתלבש בלבוש הגאות ולחלף שמלותיו יקרא תם שאינו יודע לרמות ולכך יכונה נח בענותניתא יתירתא דהוי בי' בשם תמים כי לא הי' לו ענין התחכמות לעשות פעם כך ופעם כך ובעבור זה את האלהים התהלך להסכים עם מדת הדין ולא עמד נגדו לבטל הגזירה כאמור וזש"ה פרי צדיק עץ חיים שהמליצו במד' על נח כי תולדותיו של צדיקים מעש"ט כפרש"י ואמנם ולוקח נפשות (להצילם ממות לחיים ע"י תפלתו) חכם מקרי כי לזה צריך ענין התחכמות הגם שצריך להיות שכל בעיניו עכ"ז יגבה לבו להתפלל אבני דורו כאמור: א"י מה דנאמר כאן תמים ולהלן צדיק ולא תמים וגם להבין מדוע לא התפלל אבני דורו וגם לא הוכיחם לעורר לבבם לתשובה אבל יובן בהקדם הא דאי' במד' משעמד אברהם לבקש אבני סדום א"ל הקב"ה אהבת צדק ותשנא רשע אהבת לצדק את בריותי ושנאת מלחייבן על כן משחך וגו' ובס' ק"י כתב לפרש כי יש צדיק הנולד טוב מבטן אמו כענין בטרם אצרך וגו' או צדקתו בא לו ברוב השתדלותו ועסקו בחכמה אבל בלדתו נאמר עליו בחטא יחמתני אתי וההבדל ביניהם כי הצדיק שבא לו צדקתו ביגיעה ועמל ויודע יצרו אשר הי' לו מקדם אם כי מטבע הטיב לשנוא את הרע ומהראוי שכל צדיק ישנא את הרשע עכ"ז מצינו באברהם שביקש רחמים על המדומים וזהו מדעתו את יצרי כי עז הוא ומלחמתו כי קשתה יביאנו לבו ללמד זכות על הפחותים ממנו אלו הנולד במזג טוב מבלעדי מלחמה וקרב את יצרו של לבו הוא אינו רואה זכות לבינונים ומה גם לרשעים להיות היצה"ר בעיניו כחוט השערה עיי"ש וז"ש אהבת צדק ותשנא רשע ועכ"ז אהבת לצדק בריותי כו' ומזה יבחן כי צדקתך בא אליך מרוב היגיעה והעמל ע"כ משחך וגו' שמנח ועד אצלך לא דברתי אלא עמך כלו' ראוי לנבואה עכ"ד ודפח"ת עיי"ש והנה נודע מה דאי' במד' עה"פ נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו כ"מ שנא' הי' מתחילתו ועד סופו הוא צדיק עיי"ש ביאור הדברים לדעתי כי נח נולד במזג טוב וצדקתו באה לו מתולדתו הראויה והראי' שנולד מהול משולל הערלה הנק' רע ומיד נקרא נח ע"ש העתיד כמבואר בזוה"ק ובזה"ק ולא ביגיעה ועמל באה לו צדקתו ע"ב לא הי' לו מבוא ללמד זכות אבני דורו כי הוא לא ידע את יצרם ואת ערפם הקשה כי מעודו לא הי' נצרך לאותו דבר להלחם ביצרו ומה"ט גופי' לא החזירם בתשובה אם כי בודאי הוכיחם לא נכנסו דבריו