ייטב לב בראשית ל

אליו היראה והפחד ובושתו ממנו ית"ש עכ"ה והובא בדברינו שם במקומו. ואמנם דור המבול הם השחיתו דרכם ונזקקים לשאינן מינם מה שלא יאתה אליהם כ"א השפילו א"ע בענוה פסולה לחטוא עי"ז למלא תאותם והוא שהכתוב אומר ויראו בני האלהים ותרגומו בני רברביא את בנות האדם וגו' ויקחו וגו' מכל אשר בחרו פרש"י אף הזכר והבהמה, וז"ש אח"ז הנפילים היו בארץ וגו' כי הפילו א"ע ממדרגתם לכן קראם נפילים, ואתנם על נח אמר הכתוב צדיק תמים הי' בדורותיו ופירשו בגמרא פ"ק דע"ז צדיק במעשיו תמים בדרכיו ופרש"י עניו ושפל רוח והכונה בזה עם היותו עניו ושפל בעיניו עכ"ז היה צדיק במעשיו ולא השחית דרכו כי לא הי' משתמש בבחינת ענוה לחטוא כ"א ליראה את ה' כמו שמתרגם בדחלתא דה' הליך לא יזה בחינת חכם שהי' לו ב' הפכים בנושא אחד בחינת עניה ובחינת גאות (כידוע פי' הקדושת לוי ויתרון החכם וגו' כיתרון האור מן החשך כי אור משתמע אורתא וימתא) ויגבה לבי בדרכי ה' לבלי לחטיא למלא תאותו ח"ו כ"א להעלות א"ע למעלה לעשות רצון קונו וכמו שאמר הכתוב גבי משה והאיש משה עני מאד וגו' לומר שהי' בחינת איש היינו גדול (כמי הלא איש אתה ומי כמוך בישראל ועי' רמב"ן על הפ' איש האדמה) ויגבה לבו בדרכי ה' וגם עניו מאד והבן יז"ש המדרש עיר קטנה זה העולם שהיתה קטנה בעיני עצמה ואנשים בה מעט זה דור המבול שהיו מעט ובחינת שפל ונבזה בעיני עצמם למלא תאותם מה שלא יאתה אליהם וכמו שפירשו בגמרא כי אתם המעט מכל העמים שאתם ממעטים עצמיכם אבל שם נאמר שממעטים עצתם לטוב ליראה את ה' אבל דיר המבול היו ממעטים עצמם לעשות רע ועליהם ניתן לדרוש גז"ש נאמר כאן מעט ונאמר להלן מעט ורעים היו כי לקחו דור המבול בחינת מעט לרע כאמור ובא אליה וגו' ומצא בה איש מסנן היינו שפל ועניו חכם כי היה לו גם מדת גאוה לשמור א"ע מחטא ולבלי למלאות תאותו כ"א למלא רצין קיני ימלט הוא את הכי' בתכחתו בתכ"מתו דייקא ע"י שהשתמש בבחינת חכמה בב' הפכים כמש"ל, שנא' ויעל עולת במזבח ר"ל שהיה לו לומר והקריב עולות וזה זה שאמר ויעל, אלא הכינה בזה שהעלה א"ע למעלה לומר שהיא ראוי להקריב קרבן אליו ית' ומעליותא הוא לגביה וכדאיתא במדרש תנחומא פ' צו זאת תורת העילה הה"ד כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אלים, אמר הקב"ה שביעה שאיני מקבל קרבן אלא מישראל ונמצא נח החשיב את עצמו שירצה ה' בקרבנו מה שאינו רוצה ממלאכים ולא משום אומה כ"א מישראל הרי שהיה לו גם מדת גבה לב לדרכי ה' ועז"א הכתוב ואדם לא זכר את האי"ש המסכן ההוא כלומר היותו אי"ש גדול וגם מסכן ועניו אמר הקב"ה אנא מנהיר ליה שנא' ויזכור אלקים את נח ובזה נבין מה שאמר ויזכור אלקים דייקא מלבד מה שפי' רש"י והוא בהקדם המבואר בספרים הק' אהא דכתיב בטחו בה' וגו' שם הוי' מורה על ענוה ושפלות להשגיח בשפלים כמ"ש חז"ל במקום שאתה מוצא גדולתו הוא הוי' שם העצם אתה מוצא ענותנותו כי אותיותיו במילואן מעוטי המספר ובו הבטחון אמנם שם אלקים מורה על התנשאותו מושל ותקיף וכו' וז"ש דעו כי הוי' (המורה על ענוה) הוא האלקים מושל ותקיף נגד הקמים למולו וז"ש ויזכור אלקים דייקא את נח להיותי הולך בדרכו ויגבה לבי להיות מושל ותקיף בדעתו נגד יצרו ועז"א המדרש הה"ד עיר קטנה וכו' ומצא בה איש מסכן וחכם וגו' וכמו שפירשתי וז"ש ונח מצא חן בעיני ה' כי הלך בדרכו בבחי' עניה ושפלות ליראתו ית' ועז"א אלה (כלומר שתי המדות האמורות להלן) תולדות נח כפרש"י נח איש (כלו' חשוב) צדיק (במעשיו) עם היותו תמים בדרכיו עניו ושפל גם את האלקים (המורה על התנשאות ומושל ותקיף) התהלך 'נח' ולזה מרמז בס"ת חכם כי הי' משתמש בשני המדות עניה וגאות לדרכי ה' כאמור: אלה תולדות נח וגי' מה כתיב למעלה ויהי כי החל האדם לרוב וגי' וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ תיבת בארץ לכאורה אך למותר ונח מצא תן וגו' אלה תולדות נח וגי' ותשחת הארץ וגו' עד כי מלאה הארץ חמס מפניהם. נ"ל לבאר הענין ולהבין קישור הדברים והוא עפ"מ שכתב אאזמ"ו פ' לך עה"פ והאמין בה' וגו' ד"ה ועוד י"ל עפמ"ש בפ' (קהלת ד) על הפ' ואראה הבל תחת השמש יש אחד ואין שני גם בן ואת אין לו ואין קץ לכל עמלו וגי' עפמ"ש האר"י זצוק"ל כי כל מצוה שאדם עושה אות אחד מאותה המצוה מאיר במצחו ואינו מסתלק כ"א כשעושה מצוה אחרת אז מאירה השניה ונדחית הראשונה אבל במחצית צדקה אפי' כשעושה מצוה אחרת אותו האות של המצות צדקה איננו נדחה ואז מאיר במצחו שני אותיות יחד עכ"ד האר"י ז"ל, וע"פ זה פי' אאזמ"ו פסוק הנ"ל כי נחזי אנן מי שיש לו בנים או שאר קרובים ואיננו נותן צדקה כפי הראוי אזי היא הבל וענין רע בשמים ממעל אבל בארץ מתחת המתנהג עפ"י הטבע איננו הבל כי יש לו אמתלא שצריך לעמול ולקבוץ