ייטב לב בראשית רעד

התהלכו אבותי לפניו קאי על תחל' שנותיהן שאז משל לרועה שמביט בצאנו הכוונה שהצאן הולכים לדרכם ולהנאתם ואח"כ הרועה שומרם כ"כ עשו המעשים הגשמי' תחלה להנאתם אח"כ קיימו מצו' ה' מזוזה וציצית להגן עליהם ולשומרם כמ"ש מצוה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלת, ר"ל א' שקאי על אחר שהכירו הכרה גמורה דהיינו אברהם בהיותו בן מ"ת שנה ויצחק אחר העקידה מאותו זמן והלאה אמר אשר התהלכו אבותי לפניו לנשיא שמהלך והזקנים לפניו ותכלית כוונת הזקני' לפניו לחלק כבוד להנשיא כ"כ הקדימו אברהם להשי"ת למעשיו הגשמיים ותכלית מחשבות כוונתו למען כבודו ית"ש לקיים עי"ז בסוף המעשה רצון הבורא ב"ה לגדלו ולרוממו להודיע שמו בעולם שיהיה קונה שמי"ם ואר"ץ (ע"ד דר"י אנו צריכים לכבודו להגן עלינו ולשמור אותנו ע"י מצותיו וע"ד דר"ל הוא צריך לכבודנו כי אין תכלית כוונתנו למענו כ"א לגדל כבודו והבן) ואמנם יעקב אם אמנם האמת שבודאי הי' תכלית כוונתו בכל מעשיו רק לשם ה' בבחי' אחרי ה' א' תלכו אבל לא החזיק טיבותא לנפשי' וע"ד בחי' ענוה אמר האלהים הרועה אותי שאני רק משול לרועה שמביט בצאנו שהצאן הולכים לפניו להנאתם ואח"כ הרועה שומרם בבחי' זו אני מעודי עד היום הזה ולא הגעתי לבחי' אבותי שמשעה שהכירו הכרה גמורה נמשלו לנשיא שזקנים לפניו שתכלית כוונתם לכבודו המלאך הגואל אותי וגו' יברך את הנערים דייקא גם בימי הנעורים ויקרא בהם שמי וגו' וידגו לרוב בקרב הארץ להקדים סוף המעשה קיום המין במחשבה תחלה והבן כי נכון: ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמור ישימך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה ויאמר ישראל וגו' והיה אלהים עמכם והשיב אתכם וגו' ואני נתתי לך שכם אחד וגו' צריך להבין ענין הברכה לאמור ישימך אלהים וגו' למה דוקא כאפרים ומנשה ולא כיוסף עצמו או כיתר שבטי ישורון כולם קדושים וגם הסמיכות מה ענין לכאן והשיב אתכם וגו' וגם ואני נתתי לך וגו' והנ"ל בזה עפ"מ דאי' במד' שמות יודיע דרכיו למשה כו' ארך אפים שהאריך אף עמהם ורב חסד שהוא מטה כלפי חסד נסתכל בטוב ולא ברע שעתידין לעשות ופי' הפר"ד כי אי' במד' שא' משה מי אנכי וגו' וכי אוציא באיזה זכות אוציאם א"ל הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים וגו' הוי יודע שבשביל שעתידים לקבל התורה הם נגאלי' הרי מפורש שהקב"ה דן ע"ש העתיד וקשה ממה דאי' שם במד' ראה ראיתי וגו' הה"ד וירא און ולא יתבונן כיצד בשעה שיצאתה הגר וכו' א' הקב"ה איני דן את האדם אלא בשעתו וכן כשהי' ישראל במצרים ראה הקב"ה מה שעתידין לעשות דכתי' ראה ראיתי א' הקב"ה איני דנם לפי המעשים שעתידים לעשות דכתי' שמעתי את צעקתם אעפ"י שידעתי את מכאוביו שעתידין להכאיבני במדבר אעפי"כ איני נמנע מלגאלם הרי שאין דן את האדם אלא לפי שעתו אבל התירוץ לזה הוא מבואר שזה מחסדיו ית' שאם עתיד אדם להטיב מעשיו ולהיות צדיק הוא מסתכל בזה ומטיב עתו ע"ש העתיד אך אם עתיד לחטוא אינו מסתכל בזה ואינו דן אותו אלא לפי שעתו והיינו דכתיב וירא און דייקא ולא יתבונן אבל מה שעתידים להטיב מתבונן ומש"ה נסתכל במה שעתידין להטיב והיינו דאי' במד' רשב"י ראה כיצד מתנהג הקב"ה עם בריותיו בשעה שצופה שעתידין לעשות רצונו הוא מטיב עמהם ובשעה שצופה שעתידין לחטוא אינו מעניש אותם דכתי' וירא און ולא יתבונן, ועפי"ז מפרש המד' לא הביט און ביעקב שאינו מסתכל בעבירות שבהן אלא במצו' שנאמר ה' אלהיו עמו וראי' לזה אמר אל מוציאם ממצרים משם מתברר שמסתכל בטוב העתיד ולא ברע העתיד עכ"ד הפר"ד ולא מבעי' כי הקב"ה מצרף מה שעתיד אדם בעצתו להטיב אלא אפי' זכות דורותיו כדמצינו במד' סוף בראשית מנין לראשונים בזכות אחרונים שנאמר ונח מצא תן בזכות אלה תולדות נח, עוד מצינו במד' כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם יעקב פדה את אברהם שאברהם ניצול בזכו' העתי' להולד יעקב ממנו ויש להבין מנ"ל דזכות יעקב הוא שעמדה לאברהם דילמא זכות יצחק או זכות כל הצדיקים העתידים לצאת מזרע אברהם הן אחת שע"ד הפשוט י"ל דלמה לא ניצול אברהם בזכות עצמו ע"כ משום שעתיד ישמעאל לצאת ממנו ומ"ט לא עמד לו זכות יצחק שעתיד עשו לצאת ממנו רק זכות יעקב שהיה מטתו שלימה הוא שעמדה לו והיינו דכתיב בי"ת יעקב ר"ל ביתו וזרעו הצדיקים היוצאים ממנו והבן כך י"ל ע"ד הפשוט וכן מצאתי בנזה"ק פ' תולדות: אבל לדעתי יש כוונה עמוקה בזה במה שאז"ל יעקב פדה את אברהם והוא דבאמת י"ל דזכות יצחק וזכות כל הצדיקים העתידים לצאת מאברהם הן המה היה לו זכות להנצל אלא דאם מסתכל השי"ת בעתיד