ייטב לב בראשית כז

שבת לענין התיודות לה' כלומר לשמור שבת עם וידוי ותשובה שניהן חזי לאצטרופי דאז מוחלין לו מיד: ואמנם מ"ש לעבדה ששת ימים תעבוד הא ל"ל האם על לעבוד צריך לצותו, גם אמרו לשמרה כד"א שמור, למה לא אמר לזכרה כד"א זכור את יום השבת. ונ"ל דרך דרש דהנה בדברות אחרונות נאמר שמור את יום וגו' כאשר צוך וגו' דקשה כאשר צוך ל"ל, תי קשה מדוע בדברות ראשונות לאחר כי ששת ימים וגו' וכאן כתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך וגו' וגם אמרו ע"כ צוך י"א לעשות את יום השבת היאך אפשר לעשותו הא שבת קדישא וקיימא וא"צ רק לשמרו ממלאכה, ונראה לפרש ע"ד שפי' מואזלה"ה בס' ישמח משה ושמרו בנ"י וגו' כי אמרו חז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין הטעם דבעינן שתי שבתות דלא הוי מצית שבת כמאמרו בלתי אם שומר שבת א' ואח"ז שובת ביום השביעי הרי זה כמאמרו כמו שהקב"ה נח ביום השביעי אחר ששת ימי המעשה אבל שבת הראשין איני כמאמרו שזה אחר הרבה ימי מעשה, וז"ש ושמרו ב"י את השבת (היינו הראשין כדי) לעשות את השבת (השני כמאמרו) לדורותם ברית עילם שאז יהיו נגאלין ויהא יום שכולו שבת עכ"ד ובזה ניחא דבדברות הראשונות צוה על גוף מצות שבת וז"ש כי ששת ימים וגו' וינח וגו' וכאן בא להזהיר לשמור ולעשות את השבת שיהא כמאמרו דוקא שזה סגולה לגאולה וז"ש שמור את יום השבת לקדשו כאשר ציך י"א כלומר שתשמרנו כמאמרו דוקא והיינו שתקדש שבת הראשון, ואח"ז ששת ימים תעבוד ואח"ז ויום השביעי דייקא שבת וגו' וזכרת כי עבד היית וגו' ויוציאך שזה פועל דמיוני והתחלה לגאולה העתידה ע"כ צוך י"א לעשות את יום השבת כלומר לשמו' שבת א' כדי לעשות את יום השבת השני כמאמרו: וז"ש כאן רפואה לגאולה, תחלה שישמור ב' שבתות והיינו ויניחהו נתן לו מצות שבת היינו שבת הראשון כד"א וינח ביום השביעי, והנה האדם נברא בששי ולא נח אחר ששת ימי המעשה שלו, ולזה אמר לעבדה כד"א ששת ימים תעבוד שאחר שבת הראשון יהיה ששת ימי עבודה ואח"ז ישבות ביום השביעי כמאמרו והיינו ולשמרה דייקא בד"א שמור וגו' לקדשו כאשר צוך י"א ששת ימי' תעביד וגו' ויום השביעי שבת שיהא כמאמרו שזה סגולה לגאולה ובזה ממכתך ארפאך במהרה: וזה שהקדים ושמרו בני ישראל את השבת וגו' למעשה העגל רפואה קודם למכה וסעד לכ"ז ממ"ש בזוהר פקודי רכ"ד עה"פ כל הזהב העשוי למלאכה הכא אסתכל קב"ה כד יהבו ישראל דהבא לעגלא אקדים לון דהבא דא לאסוותא דההוא דהבא דמשכן אקדים לון לההוא דהבא כי' ומה"ט הקדים בפרשת ויקהל שבת למלאכת המשכן שזה רפואה במחשבה (תחלה בשב וא"ת מלאכה כי ששת ימים וגו') וזהב המשכן במעשה לשכון כבודו בארצנו שזה עדות שיש סליחה לישראל, וזה סוד ונתתי משכני בתוככם (מזה תדעו) ולא תגעל נפשי אתכם ר"ל לא ת"ג"ע"ל בשביל חטא עגל הרומז למפרע כי נסלח לכל עדת ב"ו: במסורה ולאדם לא מצא עזר כנגדו, ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך, ולאדם אשר לא עמל בו יתננו חלקו. אפשר ירמוז כי נודע שאנחנו בנ"י צריכים לעבוד הביב"ה בדחילו ורחימו ומלבד שהן ב' מצות בפ"ע כדכתיב ויראת מאלקיך וכתיב ואהבת עוד זאת שכל התורה כולה נכלל בהן כדאיתא בזה"ק י"ה עם שמי שס"ה ל"ת מסיטרא דדחילו ו"ת עש זכרי רמ"ח מ"ע מסיטרא דרחימו וכל מצוה דלאו בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא דאינון תרין גדפין כנודע, והנה מהרי"א בספר העקרים הקשה הרי יראה ואהבה הוא לכאורה דבר והפכו כי יראה הוא צמצום כח הנפש והאהבה הוא התפשטות כת הנפש והם דברים מתנגדים זל"ז ואיך ימצאו שניהם באדם ועמ"ש בזה, אמנם עיקר הענין והתי' לזה עפ"מ שאמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ומשמעות אומרם הכל גם אהבה היא בידי שמים וכן אי' בס' יראים בשם המגיד ז"ל שזה שאחז"ל דרכו של איש לחזור אחר אשה כי אהבה נקרא איש ויראה נקרא אשה כמו שכתוב אשה יראת ה' היא תתהלל וכשיש לאדם י"ש אז הקב"ה נותן לו מדת אהבה בנדבה ומתנה כדכתיב אוהבם נדבה ומעתה ל"ק איך יתכן שימצאו שניהם בא' כי הקב"ה הוא כל יכול ולו נתכנו עלילות ובכחו הגדול מסייע לאדם אשר יאחז בזה הוא אהבה וגם מזו ר"ל יראה אל תנח ידך ושניהם כאחד טובים ונצמדים בלב ישראל ההולכים לפני ה' באמת ובתמים ואפשר זהו שרמזו ז"ל במאמרם אהא דכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני רוצה ליתנה לישראל לך והודיעם, ויובן עפ"מ שכתוב בס' דברי אמת ששת ימים צריך לעבוד השי"ת בבחינת יר"ה מסיטרא דעבד ובשבת בבחינת אהבה מסיטרא דבן וזה ששת ימים תעבוד בבחי' עבד הוא מיראה וביום השביעי תשבות לשון זווג כמו לשבת יצרה הוא בחינת אהבה כי