ייטב לב בראשית רנז

ה' בדד ינחנו כאלו ישב בדד אפי' בהיותו בתוך רבים ע"כ ואין עמו אל נכר היינו פיות שלא לשמה עכ"ד ביתר ביאור וז"ש ולא יכול יוסף (הצדיק המשפיע שפע חכמה) להתאפק (אם שרצה להתאפק מלהתפלל ולומר תורה ברבים) לכל הנצבים עליו היינו מכח הנצבים עליו לשאוב ממעיני חכמתו ומבקשים לשמוע קול תפלתו ויקרא כלו' ויתפלל הוציאו כל איש מעלי שיוציאו כל איש מלבו שידמה לו שאין רואה והושיע לו השם שבא למדרגה זו ולא עמד איש אתו (בקרב לבו) בהתודע יוסף אל אחיו בדברים שבלבו ונכנסים ללב וכמו שפירשו המוציא מחבירו ומעורר לבבו עליו הראי' והבן, והמופת לזה שהרי ויתן את קולו בבכי (אל ה') וישמעו מצרים וישמע בית פרעה שנכנס בלבם כש"כ בלב הישראלי ומזה עליו הראי' שהי' לבו נכון והבן: ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו (יל"ד דלכאורה אמרו מעלי ואמרו אתו שפת יתר) ויאמר וגו' אני יוסף וגו' ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (ממנו הו"ל לומר: נ"ל לפרש כי הנה כתי' למעלה וישראל אהב את יוסף כי בן זקני' הוא לו שהי' זיו איקוני' דומה לו ופי' השל"ה כי שופרי' דיעקב מעין שופרא דאדם קדמאה קודם החטא כתנות אור בא' וכן ניתן אותו אור ליוסף וז"ש זי"ו איקונין דומה לו וז"ש ועשה לו כתונת פסי' הינו כתנות או"ר באל"ף, ולפי"ז איך לא הכירוהו ע"י זיו אור פניו הלא מצינו גבי משה דכתי' כי קרן אור פניו ומבואר בזוהר בראשית שזה מבחי' כתנות אור בא' וכתי' בי' ויראו מגשת אליו א"כ כ"כ הי' להם להשבטים לירא ולפחד לגשת אל יוסף מחמת קירון אור פניו ועי"ז עצמו הי' להם להכירו ואיך הי' מה דכתיב ויתנכר אליהם: אבל הענין כי גם במלאכים מצינו כשבאי' לעוה"ז מתלבשי' בדמות איש גשמי כדכתי' באברהם והנה שלשה אנשי' נצבי' עליו וביעקב ויאבק איש עמו וכן ביהושע ולא ניכר שום זיו ואור שעל פניהם ולדעתי זה ענין שנאמר במשה ויתן ע"פ מסוה היינו לבוש של איש גשמי וכ"כ עשה יוסף שפשט אור פניו ונתן ע"פ מסוה פני איש גשמי לבל יכירוהו ואמנם עתה כשרצה שיכירוהו הסיר מעליו הלבוש של איש גשמי וקרן אור פניו והנה זה האור הוא מכח הנשמה שהוא חיותו של אדם כדכתי' נפש חי' הוא שמו כידוע מפי ספרי', וז"ש ויקרא הוציאו כל איש מעל"י כמשמעו ושם רמז להוציא כל בחי' אישיית מעל עצמו ולא עמד אי"ש את"ו דייקא שלא עמד ענין איש גשמי עמו כלו' עם עצמותו בהתודע יוסף אל אחיו ויאמר וגי' אני יוסף זכר שמו שורש נשמתו אז הפשיט גשמיותו מעליו וקרן אור פניו וע"כ ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפ"ניו מפניו ממש מהדר זיו אורו אח"ז ויאמר יוסף וגו' גשו נא אלי ויגשו ופרש"י הראה להם שהוא מהול נמצא הראה להם שיכירוהו בין מצד הנשמה ובין מצד הגוף שהוא מהול וז"ש ויאמר אני יוסף (מצד הנשמה) אחיכם (מצד הגוף) אשר מכרתם אותי מצרימה בכ"ז לא שניתי וטעמי לא פג וז"ש להלן והגדתם לאבי את כל כ"בודי במצרים אור נשמתי הנקרא כבוד (כדכתי' עורה כבודי למען יזמרך כבוד) ואת כל אשר ראיתם מצד הגוף היינו שהוא מהול ונכון: ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו יש לרמז עפ"י המבואר בסה"ק עפ"י מה שפירש"י שיוסף נפל על צואר יעקב ויבך אבל יעקב לא נפל על צואר יוסף וא' ז"ל שהי' קורא את שמע וידוע כי אחר ק"ש תפלה ובודאי הי' יעקב תיכף מתפלל וסמך גאולה לתפלה ואח"כ הוא ענין נפילת אפים שמוסר עצמו למיתה וז"ש ואמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם הוא ענין נ"א כי אי' בש"ע שאין ליפול ע"פ רק במקום שיש ס"ת ויוסף הוא בחי' ספר תורה וז"ש אמותה הפעם דייקא אחרי ראותי את פניך כי עודך חי בחי' יסוד צדיק הנקרא חי עד כאן דבריו ז"ל וידוע שענין נפילת אפים הוא להעלות הנה"ק מעמקי הסט"א חיל ב"ו ולזה צריך מס"נ וזה הי' ענין ירידה למצרי' להעלות משם הנה"ק שהי' שם וזה הי' ע"י יוסף כדכתיב ויצבו' יוסף ב"ר היינו ר"ב נ"הק ומשה העלה אותן כדכתיב וגם ערב ר"ב עלה אתם, וז"ש גשו נ"א ר"ת נפילת אפים אלי דייקא בחי' ספר תורה למען להעלות הנה"ק והיינו ענין ירידתן למצרים שזה ענין נפילת אפים והיינו ויגשו והבן: עוד ירמוז למ"ש חז"ל מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי מפני שיש בה מפלת שונאי ישראל שנאמר נפלה כו' ארנב"י אפ"ה חזר דוד וסמכה ברוה"ק שנא' סומך ה' לכל הנופלים ושמעתי בשם הרב הצדיק הק' ממעזבון זצוק"ל שזה שאמרו חז"ל לא הי' י"ט לישראל כחמשה עשר בא"ב ר"ל כחמשה עשר באל"ף בי"ת והוא אות