ייטב לב בראשית רנא

מן הבהמה אין עיי"ש וז"ש ועתה כבואי אל עבדך וגו' אם אמנם ידעתי את צדקתו של אבא שהוא יקבל הדבר בשמחה שיאמר כי אין הנער לפי השעה ונפל מדרגו אבל מוכן להיות וזה והי' לשון שמחה שיקבל בשמחה כראותו כי אין הנער ומת שהוא בבחי' אין משמעותו לאו והן דבר שבכח ולא בפועל ועכ"ז והורידו עבדיך וגו' ביגון שאולה כלו' כפי ראות עיני בשר כי עבדך ערב וגו' פן אראה ברע אשר ימצא את אבי ברע דייקא שמבחוץ ולא בטוב שבלבו כי אני אינני במדרגה זו לקבל בשמחה ברע אשר ימצא את אבי על ידי ובזה גילה דעתו לבלי לפגוע בכבוד אביו לחשוד אותו כפי הנראה מדבריו לפרש"י כ"א תלה הדבר בשביל צער של עצמו ושבקרבו וז"ש בריש הפ' ויגש אליו יהוד' ויאמר בי אדוני ידבר כלו' בשביל עצמי אשר בקרב לבי אני מדבר להורות שלא בשביל אשר בו בלב אביו ידבר והבן: וע"ד רמז מוסר יאמר בי אדוני ידבר וגו' כי אחז"ל קשה מריבה בתוך ביתו של אדם וכו' הוא המריבה שבתוך לבו של אדם מכת יצ"ט ויצה"ר ומכח גוף ונפש המתנגדים זל"ז כמבואר אצלינו ר"פ במדבר עיי"ש באורך וברצות ה' דרכי איש גם אויביו זה היצה"ר ישלים אתו כדמצינו גבי אברהם שהפכו לטוב שנאמר לבב"ו נאמן לפניך וכאשר פיו ולבו שלם בעבודתו ותפלתו בלי שום מנגד ע"ז נאמר שפת אמת תכון לעד ולעולם לא ימוט ולא יפול וזה שביקש דוד יחד לבב"י וגי' אודך אד' אלקי בכל לבב"י (אז) ואכבדה שמך לעולם וזה שהבטיח לנו דבר ה' (בהפטרה) וכרתי להם ברית שלו"ם (מהמריב' שבאים) ברית עולם וגו' והרביתי אותם כי עבודה שבלב הולך וגדול ומתרבה בכ"י כמבואר בתוה"ל ונתתי את מקדשי בתוכם (בתוך לבם) לעולם והנה מה שאנחנו נקראים יהודים שורשו ע"ש הודאה שאנחנו מודים ומשבחים אליו רת' כדכתי' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ומקור הדבר מהא דכתיב ותאמר הפעם אודה את ה' ע"כ קראה שמו יהודה ולכן ע"ש הודאה אנחנו נקראים יהודים ושורש הודאה הוא ציור המצטייר בלב אדם אדנותו וגדולתו יתעלה ופה ולשון אינו אלא קולמוס הלב כידוע מדברי המורה נבוכים וז"ש ויגש אליו (ית') יהוד' (איש היהודי) ויאמר בי (בלבי) אדוני שאני מקבל בלבי אדנותך יעול מלכותך ע"כ ידבר נא וגו': ובעמדי בקהל רב צדק לבשר בין כסא לעשור עניתי ואמרתי לפרש הך קרא ע"ד המוסר בהקדם לפרש הא דכתיב לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ובגמ' רמי הא כתיב מכסה פשעיו לא יצלח ומשני כאן בחטא מפורסם כי' ולדרכנו נאמר לתרץ זה ולפרש מאמר דוד המלך ע"ה הרב כבסני וגו' כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד וגו' עד הן אמת חפצתי בטוחות וגו' שהוא כולי מקשה מה זה שדקדק ואמר אני אדע אני ל"ל מי לא סגי כי פשעי אדע וגם אומרו לך לבדך חטאתי וכי ס"ד לזולתו חלילה ולמי יחטא אם לא לה' וגם אומרו והרע בעיניך עשיתי בעיניך למה לי וביותר קשה מה שא' למען תצדק בדברך עי' רש"י הן בעון חוללתי וכו' והא בא להתודות ע"מ שחטא ואיך מתרץ עצמו להקטין החטא והא כתי' הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי אבל כ"ז יבואר בהקדם הא דכתיב בפ' תשא ויאמר ה' וגו' ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם וגו' ויחל משה וגו' למה ה' יחרה אפך בעמך אי' במד' שאמר לא להם צוית אלא לי שהרי אמרת אנכי ה' אלקיך והוא תמו' הא אמר אשר הוצאתיך מאר"מ וכל ישראל יצאו ממצרים א"כ הם בכלל הצווי אבל זה לא קשי' למ"ש היפ"ת דעיקר החרון אף הי' מפני שחטאו על מה ששמעו מפי הגבורה וז"ש המד' שביטלו את הדיבור ע"ז שפיר השיב משה לא להם צוית אלא לי אין הכוונה שהם לא נצטוו כלל חלילה להעלות זאת על הדעת דודאי נצטוו ישראל שהרי נאמר אשר הוצאתיך מאר"מ אלא הכוונה אלא לי לומר להם וא"כ הם לא שמעו מפי הגבורה אבל עכ"ז אי קשי' הא קשי' הא האמת הוא שתים מפי הגבורה שמענו ומקרא מפורש סרו מהר מן הדרך אשר צויתים כלו' אני בעצמי צויתים וכן הוא שם במד' לא הי' להם לחטוא אלא בשלי כלו' במה שנצטוו מאתי והיינו דכתיב בפ' עקב וארא והנה חטאתם לה' אלקיכם וגו' הנוגע לכבודו ית' סרתם מהר מן הדרך אשר צוה ה' אתכם דייקא ולא לי לאמר לכם ושמעתי לפרש כי הקב"ה בעצמו ובכבודו כרחם אב וכו' כן רחם וניחם על עמו ישראל וז"ש לו ועתה הניחה לי כי מצדי לא יבצר לסלוח להם אבל מלך במשפט יעמיד ארץ ומה אעשה כי ויחר אפי הוא המלאך המשחית הנקרא אף מקטרג בהם ואכלם ע"ז אמר משה נגד המלאך הנקרא אף יש תירוץ לא להם צוית אלא לי לומר להם ולא חטאו במה ששמעו מפי הגבורה ואין האשמה גדולה ואם לפניך גלוי כי להם צוית ג"כ לפני המלאך מי גלוי הלא באומרך אנכי י"א לשון יחיד יכול להתפרש לי צוית להגיד זה להם ע"כ וזה דבר נכון ומקובל ויוצא לנו מזה כי מה