ייטב לב בראשית ריד

ויאמר יעקב אל ביתו וגי' ועי"ז העלה נגה אל הקדושה והפכו לטוב ולח"ן: וז"ש ויבא יעקב שלם בגופו ובנפשו והשבית מלחמה ויח"ן את פני העיר זה הגוף שעשה מנגה ח"ן והנה השי"ת מילא בקשתו שא' ושבתי בשלום ע"ז פתח ותגזר אמר ויקם לך זה יעקב (והטעם לזה א') ועל דרכיך נגה אור שעשה מנגה אור ויעלת ח"ן וזש"ה כי השפילו (הנה"ק) ותאמר גוה וגו' (להגביהם ואח"ז) ימלט א"י נק"י היינו עשר ניצוצות הקדושה שבתוך נגה עם א' המקיף שלהם בסוד י"א סימני הקטורת נק"י ר"ת "נאוה "קודש "יי ור"ת "נהרות "קולם "ישאו "קולם "ישאו "נהרות אותיות קי"ן שע"י תיקון ניצוצות לתישר שם קי"ן ונעשה נק"ו (עיי' בכוונת ה' מלך גאות לבש) ונמלט בבר כפיך היינו ימין ושמאל יצ"ט ויצה"ר וז"ש (בפ' יתרו) בחדש השלישי לצאת ב"ו מאר"מצ כו' והעלו נה"ק וית"ן שם ישראל נגד ההר כמאמרם ז"ל ישראל שעמדו אצל הר סיני פסקה זוהמתן וממילא נעשה נגה ח"ן וזש"ה תוכיח אדם אחרי (הנה הוא מוציא יקר מזולל ועושה מרע טוב ע"כ) ח"ן ימצא שע"י נעשה מנג"ה ח"ן והיינו דאי' במד' ריש דברים מוכיח זה משה אדם אלו ישראל אחרי להביאן אחרי חן ימצא שנא' גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה ע"ד ותגזר אמר ויקם כי מצאת ח"ן בעיני, ורמז לזה "אלה "הדברים "אשר "דבר "משה "אל ר"מ עם הששה אותיותיהן עולה ח"ן בינה זאת וז"ש הוצק ח"ן בשפתותיך ונאמר דברי פי חכם ח"ן: ויעקב שמע כי טמא וגי' ובני יעקב באו וגו' ויחר להם מאד כי נבלה עשה וגו' טפי היה לו לומר כי טמא את בת יעקב ויענו וגו' וידברו אשר טמא וגו' משמעותי' שהם דברו כך ומה חכמה יש בזה ופרש"י הכתוב אומר כו' הוא דחוק: והנ"ל בזה עפימ"ש התוס' והרא"ש כתובות פ"ק ד' ג' וסנהדרין ד' ע"ד בשם ר"ת דכותי שבא על אשת ישראל וחזר ונתגייר וגירשה בעלה מותרת לאותו שנתגייר דל"ש לומר אסור' לבועל בביאת כותי דהרי הוא כביאת בהמה דכתי' וזרמת סוסים וגו' והתוס' הקשו עליו מכ"ד דמבואר דברצון נאסרת בביאת כותי ובהדי' א' בסוטה דכ"ו מקנין ע"י כותי והרא"ש מקיים שיטתו ולא מטעמי' אלא משום דא' בסוטה מקנין ע"י כותי פשיטא מ"ד ונטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל והאי נכרי הואיל ואסורה וקיימא סד"א דגם לבעל מותרת קמ"ל כלו' דלא מקשי' בעל לבועל דלבעל אסור' אבל לנכרי הבועל מותרת מטעם דאסור' וקיימא עכ"ד, והכי קי"ל בא"ע סי' קע"ח ולפי דרכו צ"ל לקיים שיטת ר"ת מטעמו' דודאי לנכרי הבועל מותרת משום שביאתו כביאת בהמה ואפי"ה אסורה לבעלה והוא עפמ"ש בתשו' מהרי"ק סי' קס"ז אשה שזינתה ברצון תחת בעלה והיא לא ידעה שיש איסור בדבר אסורה לבעל דכתי' ומעלה בו מעל ולא כתי' מעל בה' והיא נתכוונת למעול מעל באישה עכ"ד ה"נ נימא דבתורה כתי' וישכב איש אותה וכותי ודאי הוא איש ובעיני העולם ובעיני האיש והאשה ביאתו יחשב כביאת איש דלא משמע להו לאינשי שיהא ביאתו כבהמה א"כ האשה המזנה עם נכרי שחשוב בעיני' ביאת איש ה"ה מכוונת למעול מעל באישה משו"ה אסורה לו (משא"כ בהמה כ"ע ידעו שאינ' איש וביאת' לאו ביאה לגבי איש ואשה ולית בי' מעל באישה) ומשו"ה סובר ר"ת בבועל נכרי אסורה לבעל ומותרת לנכרי דבאמת לא חשוב כ"א כביאת בהמה ולא מקשינן בועל לבעל בזה, והא דקא' בסוטה טעם דמותרת לבועל נכרי משום דאסורה וקיימא ולא קא' טעמי' דר"ת דביאתו כבהמה היינו משום דהתם קאי לפי הס"ד דלא ידע דאיש למעוטי בהמה דאין זנות לבהמה כדקאמר אח"ז מנא הא מילתא דא"ר אין זנות לבהמה משמע דתחל' לא ידע מזה משו"ה הוכרח לומר טעמא אחרינא לנכרי משום דאסורה וקיימא אבל לבתר דמסיק איש למעוטי בהמה דאין זנות לבהמה ממילא נכרי הבועל מותר מה"ט דביאתו כבהמה אך זה לגבי בועל אבל לגבי בעל נהי דביאתו כבהמה אצלה חשוב ביאת איש ומעלה בו משו"ה קמ"ל אע"ג דמותרת לנכרי הבועל מטעם דר"ת אבל לבעל אסורה ומקנין ע"י וכמ"ש נמצא לדעת ר"ת לא קרי' לגבי' נכרי ונטמאה לבועל דביאתו כבהמה ואין כאן טומאה רק לגבי בעל קרי' לי' ונטמאה הואיל ומתכוונת למעול בו וכמ"ש ועיין מ"ש בזה בחידושי למס' גיטין בסופו ולפי"ז כ"ש בעכו"ם שבא על פנוי' ישראלית כמעשה דינה דלית בי' טומאה דביאתו כבהמה, ולפי"ז יש להבין מה שאמר ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו הא אין כאן טומאה דביאתו כבהמה וצ"ל דה"פ ויעקב שמע שהעולם אומרי' כי טמא וגו' כי לא משמע לאינשי שיהא ביאת עכו"ם כבהמה ולפי דעתם טמא אותה והחריש יעקב עשה עצמו כלא ידע שאין כאן טומאה ועז"א וב"י באו מן השדה כשמעם היינו מה שאומרי' כי טמא אבל לא שתו לבם לזאת כי הם ידעו שביאתו בבהמה ואין כאן טומאה אך