ייטב לב בראשית יח

ותורה הנקרא אור ויהי אור כלומר נחשב אצלו כאלו כבר היה אור כי עבר ועתיד שוה אצלו יתע' כי הוא למעלה מהזמן (וכ"ה במדרש ויקרא אלהים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים עי"ש) וברא העולם בשביל צדיקים העתידים לעמוד כדכתיב בראשית בשביל ישראל ובשביל התורה שנקראו ראשית ושמא תאמר כמו שמסתכל בהטוב העתיד להיות כ"כ מסתכל בהרע ח"ו לכן גמר אומר לא כן אלא וירא אלהים את האור כי טוב אלו מעשיהן של צדיקים דייקא ואיני מסתכל ברע והפליגו מנגד עיניו כביכול ובזה ויבדל אלקים בין האור זה מעשה צדיקים ובין החשך זה מעשה רשעים ויקרא אלהים לאור זה מעשה צדיקים יום שהודיע דרך הצדיקים למה"ש כמו יום שברור (כפרש"י מכרה כיום) ולחשך זה מעשה רשעים קרא לילה וכיסה אותה כלילה למען לא ידעו המלאכים כ"א מהטוב והקדים מדה"ר ובראו כדאיתא במדרש רבה והבן: א"י בראשית וגו' ובתקונים איתא בראשי"ת, בר"א שי"ת וינ"ד א"כ ל"ל עוד הפעם ברא תו איתא שם בראשית יר"א שב"ת וי"ל דהכל בקנה א' עולה עפמ"ש הרמ"א ז"ל כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ כי אחז"ל אהא דכתב ויכל אלהים מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה ענינו כי הנעשה בוא"ו ימי המעשה היה חומריות כגוף בלא נפש ונשמה ואחר כך כששבת הקב"ה בשביעי השפיע נשמה למען יתקיים העולם ואלולי שבת היה מעותד להפסיד ולהתקלקל כדבר החומר בלא נפש וזהו מתחלה היה מחוסר מנוחה והעמדה בא שבת בא מנו' והעמדה לעולם וזה כי ששת ימים עשה ה' גו' וביום השביעי שבת עי"ז הקנה נפש זהו וינפש עכ"ל, וכ"כ אוה"ח יום הששי ויכולו השמים כלומר שהיו כלים ונפסדים מאליהם אך ויכל לשון כלתה נפשי שחשק אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וכן כל ימות העולם קיימים רק ע"י שמירת שבת, וזהו שאמרו חז"ל כל האומר ויכולו כאלו נעשה שותף להקב"ה במ"ב עכ"ד, הרי כי מתחלה לא היה יכול העולם לעמוד כ"א ששת ימי המעשה דבר יום ביומו רק ע"י שביתתו יתב' בשביעי השפיע נשמה. לעולם ע"י התפשטות מחשבתו להתקיים ובזה שמעתי מפי אאזמ"ו זצלה"ה לפ' שומריו וזוכריו המה מעידים כי לששה כל ברואים ועומדים לא אמר בשש כ"א לששה הוא אשר דברנו כי הבריאה מתחילה היתה רק לששה ימים בלבד ורק ע"י שבת היה בריאה מחדש לתת נפש לעולם להתקיים עוד כל ימי עולם עכ"ד ודפח"ח, וזהו שהודיע לנו תוה"ק בנועם אמרים בראשית ברא שית כי מתחלה ברא רק ששה ימים כי הזמן נברא כנודע, וכמ"ש הרמב"ם דכתיב כי ששת ימים עשה ה' ולא כתיב בששת ימים להורות כי הזמן עצמו נברא אח"כ (בראשית) ברא אלהים וגו' כלומר ע"י שבת ברא מתחלה את השמים ואת הארץ כי נתן נפש בעולם להתקיים ע"י מחשבתו וחשקו יתב' הנקרא ראשית וזה שיסדו לקראת שבת לכו ונלכה כו' סוף מעשה במחשבה תחלה כלומר שכבר היה סיום לימי המעשה רק במחשבה שחשב הקב"ה בשבת נתן התחלה לעולם ולכן ירמוז בראשית ראי שבת ברא וגו' כלומר ראי כי עיקר הבריאה של הקב"ה א"ה וא"ה היה בשבת וא"כ תהיה אימת שבת עליך וזהו ירא שבת כי מבלעדי שבת אין העולם מהקוים וזהו ושמרו בנ"י את השבת וגו' ברית עולם כלומר ששמירת שבת היא קיום העולם שעי"ז יש לו קיום והעמדה כמ"ש האוה"ח אות היא לעולם וגו' וביום השביעי שבת עי"ז וינפש השפיע נפש להעולם וכן הוא כל ימות העולם בשבת נשפע בחי' נפש לעולם והבן: ובזה יש לקשר סיום התורה לכל המורא הגדול וגו' לעיני כ"י בראשית וגו' כי כבר אז"ל ובמורא גדול זה גילוי שכינה ואז"ל מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים וז"ש ולא קם נביא וגו' לכל המורא הגדול זה גילוי שכינה אשר עשה משה לעיני כ"י ע"י לעיני כ"י בראשית שהראה משה לעיני כ"י ברא שית אח"כ בראשית ברא כנ"ל וא"כ ראי שבת ברא כי עיקר הבריאה הי' בשבת א"כ ירא שבת וע"י שמירת שבת זכו להשראת שכינה ובזה יש לתת טעם למה שסמך הקב"ה מאמר אך את שבתותי תשמרו למלאכת המשכן וכ"כ בפ' ויקהל מצינו שהקדים משה מלאכת שבת למלאכת המשכן הוא מטעם זה כי המשכן היותו מיכן להשראת שכינה בתוכינו כדכתי' ושכנתי בתוכם וזהו א"א כ"א ע"י שמירת שבת שהוא עיקר הדביקות בין ישראל לאביהם שבשמים כמאז"ל ישראל וקב"ה ושבת מעידים זע"ז לכן לא זזה שכינה מישראל בשבת וזהו שנאמר את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו והבינהו: במד' חזית א"ר ינאי לא היתה התורה צריכה להתחיל אלא מהחדש הזה ומ"ט גילה הקב"ה לישראל מה ביום א' כו' עד יום וא"ו בזכות שאמרו נעשה ונשמע ועיין בזה"ק מה שפי' ושורש הדברים בשביל שאמרו נעשה ונשמע ולא שאלו מה כתי' בי' כמו ששאלו אוה"ע לכן גילה הקב"ה להם סוד מעשה בראשית כדי להטעימם