ייטב לב בראשית קעט

גמול עפ"מ דאיתא במדרש בהר כתיב מלוה ה' חונן דל וגו' אר"א כתיב נותן לחם לכל בשר ובא זה וחטף את המצוה אמר הקב"ה עלי לשלם שכרו הה"ד וגמולו ישלם לו ומפרש הביל"ע דסד"א דהוי כפורע חובו של חבירו שאינו חייב להחזיר לו כלום משו"ה קאמר דאינו כן אלא עלי לשלם לו והטעם כתב האלגזי משום דקי"ל בפורע חובו של חבירו מדעתו ובפניו חייב והנותן הוא לפני הקב"ה כי יעמוד לימין אביון ועפ"ז מפרש בספר שפת אמת הנ"ל אני בצדק כשאני נותן צדקה אז אחזה פניך עי"ז אשבעה בהקיץ תמונתך עכ"ד, ועפ"ז יש לפרש מה שאמר אברהם אדני אל נא תעבור מעל עבדך ופרש"י אמר להקב"ה המתן לי עד שארוץ ואכניס את האורחים כי איתא במדרש כל מה שעשה א"א שילם הקב"ה לבניו עי"ש ולזה אמר המתן לי למען יהא הצדקה בפניו כביכול ובדין יהי' שבניו יטלו שכרו והבן וזש"ה למה גדול כחה של צדקה הלא לכאורה הוא כפורע חובו של חבירו לזה אמר והנה ה' נצב עליו ר"ל כי יעמוד לימין אביון והוי בפניו כביכול לכך גמולו ישלם לו והבן: ג' א"י והנה סלם וגו' ע"ד דאיתא בברכות חייב אדם לברך כו' כשם שמברך על הטובה ומפרש בגמ' לקבלינהו בשמחה דאמר קרא בה' (זה מדה טובה) אהלל דבר באלקים (זה מדת פרעניות) אהלל דבר והטעם כי צריך לידע ולהאמין כי ה' ב"ה עומד ומשגיח עליו והכל לטובה מאתו יתב' כדאיתא התם לעולם יהא רגיל לומר כל דעבדין מן שמיא לטב הוא ובזה אל יקוץ בתוכחתו כ"א יחזיק עצמו בשמחה לעבודת ה' ב"ה תמיד כמו שפי' האלשיך את הברכה אשר תשמעון אל מצות ה' אלקיכם כלומר בין בהיותו מתנהג עמכם בחי' הוי' ובין בבחי' אלקיכם, וז"ש וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקים כלומר מלאים שמחה אפילו בהיות הנהגה בבחי' אלקים וזה שהראה ה' ליעקב במראה הסולם לבל יפול ממדרגתו בהיותו הולך וגולה נע ונד בארץ נכרי' כ"א תמיד יתחזק את לבבו בשמחה וז"ש והנה סלם מוצב ארצה וגו' והנ"ה בשמחה (כדאי' בספרי פ' קרח כד"א הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו) מלאכי אלקים עולים ויורדים בו ירצה שמלאכי אלקים הנם ושמחים בין עולים (כלומר מלאים כל טוב) ובין יורדים בו והטעם והנה ה' נצב עליו וגו' והנה אנכי עמך והכל בהשגחה מאתו והבן. וז"ש המדרש ויצא יעקב זש"ה אז ותלך לבטח דרכך וגו' אם תשכב (בגלות הנק' שכיבה) לא תפחד כי ושכבת וישכב במקום ההוא וערבה שנתך במראה הסולם לרמז כאמור והבן: ד' א"י ויחלם והנה סלם וגו' כי היא רומז למ"ש במד' ש"ט בפ' כל הנשמה תהלל וגו' הנשמה שבאדם עולה ויורדת והיא מבקשת לצאת והיאך היא עומדת בגופו של אדם אלא הקב"ה כבודו מלא עולם והיא באה לצאת ורואה את יוצרה וחוזרת לאחורי' הובא באלשיך פ' בחקותי ופרשת פנחס (בפ' הנני נותן לו את בריתי שלום) ושורש דבריו כי כל דבר משתוקק לשרשו ע"כ כשהנשמה עולה במחשבתה מהיכן היא ויורדת ומסתכלת בחומר העכור מבקשת לצאת אלא שרואה את יוצרה שהוא שוכן בתוכנו חוזרת גם היא להתעכב בתוכנו וז"ש הכתוב ונתתי משכני בתוככם עי"ז ולא תגעל נפשי אתכם עי"ש. וזש"ה והנה סלם מוצב ארצה זה הגוף וראשו מגיע השמימה זהו הנשמה שהיא חלק אלקי ממעל והנה מלאכי אלקים הם שלשה חלקי הנשמה דהיינו נפש רוח ונשמה עולים מבקשים לעלות ולצאת ויורדים בו שחוזרים לאחוריהם מטעם והנה ה' נצב עליו כי מלא כ"ה כבודו כאמור. וז"ש יעקב אם יהי' אלקים עמדי וגו' ושבתי בשלום עפמ"ש האלשיך פ' פנחס בפסוק הנני נותן לו את בריתי שלום כי גם אם אלף שנים יחי' האדם אינו חיים של שלום כי הנשמה מבקשת לצאת זולת אם יהי' האדם כלי לקבל השראת שכינה ית' אז הוכן להיות לו שלום בין הנפש והגוף וזהו הנני נותן לו את בריתי שלום עי"ש וזש"ה אם יהי' אלקים עמדי וגו' אז ושבתי בשלום כלנו בחיים של שלום כי תתאוה הנפש להיות אתו עמו בצוותא חדא: ד' ירמוז עפ"מ דאי' במד' והנה סלם זה סיני בהקדם לפ' הא דאי' ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית וצריך להבין ענין הכפי' מה הוא גם לישב טענת האומות לעתיד כלים כפית עלינו הר כשם שכפית על ישראל כדאי' בע"ז פ"ק ואם כי אי' בגמ' תירוץ לזה אבל דברי תורה כפטיש וכו' והנראה למאי דאי' במד' כיון שבאו לסיני ונגלה להם פרחה נשמתן שנאמר נפשי יצאה בדברו אלא שהתורה בקשה עליהם רחמים מיד חזרה נשמתן שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש והקשה בס' יד יוסף (בדרושים לשבועות) כיון שהיכולת ביד הקב"ה להחזיר נשמות למתים להחיותם למה לא הי' נותן בהם כח שלא יהי' נשמתם פורח מהם ולמה נפשם יצאה בדברו ומתרץ ב' טעמים ע"ז (א) למען