ייטב לב בראשית טז

כח מעשיו (שברא שמים וארץ) הגיד לעמו בהגדה מבלי ראיית עין ובשביל שהאמינו בזה זכו להעשות להם אותן הנסים ונפלאות לעיניהם להוציאם מאר"מ ולהביאם אל הארץ וז"ש לתת להם נחלת גוים שאם יאמרו לסטים אתם הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה הוא בראה והוא נתנה לאשר ישר בעיניו כלומר למי שמאמין בו באמונה וידיעה מבלי ראיית עין שלא זכו לזה שים אומה ולשון ומכח זה זכינו (שעשה לנו ה' הנסים והנפלאות לעינינו) לתת לנו את הארץ כאמור: ויש להוסיף תבלין בהמשך הפסוקים שאמר דוד אח"ז מעשה ידיו (ר"ל מעשה בראשית) א"מת ומשפט נא"מנים כל פקודיו בבחי' אמונה לבד קודם ראיית העין ע"כ סמוכים לעד לעולם וגו' ירמוז לענין סמיכות אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא א' וכמו שפי' שבשביל האמונה פדות שלח לעמו וכדברי רע"מ הנ"ל ע"כ ראשית חכמה יראת ה' מכח האמונה אח"ז שכל טוב לכל עושיהם מכח חקירה ושכל מכח ראיית עין תהלתו עומדת לעד ר"ל תהלתו של האמונה שהיא עומדת לעד אפילו בזמן שפסקו הנסים וכמ"ש הרמב"ן סוף פרשת בא כלל בטעם מצות רבות כי לא יעשה הקב"ה אות ומופת בכל דור וצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו וכו' וכונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו וכו' ע"ש הרי האמונה מפי השמיעה והקבלה היא העומד לעד וכאמור: בראשית ברא וגו' יש לפרש ע"ד המוסר ולקשר סיום התורה לתחלתה והוא עפ"מ שאמרו אטו יראה מלתא זוטרתא ומשני אין לגבי משה כו' ופירשו המפו' דר"ל כי הדור שהי' לגבי משה להם היה מלתא זוטרתא כי מי כמוהו מורה דעה את עם ה' והנה ודאי למד אותם יראה עילאה יראת הרוממת, והוא ע"ד שכ' הרמ"א ז"ל באו"ת סי' א' שויתי וגו' הוא כלל גדול ע"ש וכבר פירשו המפו' מי את ותיראי מאנוש ימות ר"ל כשתיראו רק מכח אנוש ימות והיינו יראת העונש ותשכח את ה' עושיך נוטה שמים ויוסד ארץ ר"ל ומהראוי לך לשום זאת נגד עיניך ולהיות ירא מרוממותו יתב' וז"ש ולא קם נביא וגו' לכל המורא הגדול יראת הרוממות אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית כלומר בראשית כל תנועה ומעשה ברא אלקים את השמים ואת הארץ ומכח זה היה יראים מרוממותו ית' והנה אמרו חז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ר"ל לראות בשפלותו ולבו למעלה להשכיל ברוממות האל ית"ש ואולי מכח גודל שפלותו יבא לבחי' בושה אשר יהי' כאלם לא יפתח פיו וכמ"ש מי אנכי שאזכה להתפלל ע"כ תקנו חז"ל אדני שפתי תפתח, וכמו שכתב האלשיך ריש פ' ואתחנן וז"ש לעיני כל ישראל בראשית ברא וגו' וכמו שפירשתי גם והארץ היתה תהו ובהו ר"ל לדעת כי הוא כלי מלא ריק וחשך ע"ד על אלה חשכו עינינו ורות אלקים הוא אשר משכנו בלב מרחפת ע"פ המים כי נמס לבבנו והי' למים וכדכתיב שפכי כמים לבך ואז נעשה כאלם לא יפתח פיו עד כי יאיר ה' עינינו וישמח לבנו ויפתח שפתינו וזה ויאמר אלקים יהי אור ואז ויהי אור וירא אלקים את האור כי טוב ואין נאה לה לשמחה המכונה או"ר ולעצבות המכונה חש"ך להשתמש בערבוביא בפעם אחד ולכן ויבדל אלקים בין האור ובין החשך ע"ד שכ' בזוה"ק שמחה בצפרא ורנה ברמשא וע"ד שפי' רבינו הקדוש מזידיטשוב והי' לנו הלילה למשמר לשון משמרת ומסננת להסתכל במעשיו ולאשפלא גרמיה והיום למלאכה מלאכת שמים, וז"ש ויקרא אלקים לאור יום ר"ל שמחה שקבע לטעבידה בשמחה ביים ולחשך קרא לילה היינו להכנעה ושפלות שלענין זה זמנו בלילה ואז ויהי ערב וגו' יום א' וגו' והבן: א"י בראשית ברא וגו' ופרש"י אמר ר"י לא הי' צריך להתחיל רק מהחדש הזה לכם וגו' ומאי טעמא פתח בבראשית משים כת מעשיו הגיד לעמו וגו' שאם יאמרו אי"ה לישראל כו' יל"ד על כפל לשונו שאמר ומ"ט פתת בבראשית הלא זהו קושיא ראשונה עי' מזרחי וגור אריה והמפורשים כתבו שכונתו מפני מה פתח בבראשית ולא אמר אלהים ברא בראשית כמ"ש חז"ל לתלמי המלך כדאיתא בש"ס מגילה וזהו קושיא אחרת ויש להבין התירוץ לקושיא זו: ונראה לבאר ובזה נקשר סוף התורה להתחלתה והוא ע"ד דאיתא פ' ואתחנן אעברה נא וגו' ונשב בגיא וגו' ועתה ישראל שמע וגו' ופרש"י ונשב בגיא ונצמדתם שם לע"ז אעפ"כ ועתה ישראל וגו' והכל מחול לך ואני לא זכיתי שימחול לי עכ"ל ויש להבין טעמא מאי לא זכה מרע"ה שימחול לו אמנם באמת הענין ע"ד שפי' רש"י בראשית בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מדה"ר והקדים מדה"ר למדה"ד והיינו דכתיב ביום עשות י"א ארץ ושמים והקשה השל"ה חדא מה דהוי הוי ועוד וכי שייך חזרה אצל השי"ת לא ב"א ויתנחם ומתרץ כי מה שעשה ה' במחשבה היא קיימת כי כבר אמרו ז"ל וסביביו נשערה מאד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה וכל