ייטב לב בראשית קנב

ברית בעצתם להשלים ביניהם אז באו בברית אתו וז"ש תחי' ונא' תהי נא אלה היינו שביעה וכריתת ברית בינותינו הייני בינינו לבין עצמינו אח"כ בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך: ואומרו ראו ראינו כי הי' ה' עמך וגו' ונשלתך בשלום אתה עתה ברוך ה' שמעתי מאבא מארי הגאון הקדוש מה' אלעזר ניסן ז"ל לפרש עפ"י מאמרם לא יאמר אדם לחבירו לך בשלום שהרי דוד א' לאבשלום לך בשלום והלך ונתלה אלא לך לשלום והטעם כי בשלום משמע שכבר הוא בשלימות גמור ובעודו חי אינו בטוח אם הוא בשלימותו לזה א' לו רק לך לשלום אמנם יצחק אבינו בטוחים הי' בו שכבר הוא בשלימות גמור ע"כ אמרו ונשלחך "בשלום דייקא וחזה הבינו כי ה' עמו שהרי אמרו לו בשלום ועכ"ז עודנו חי ברוב עשרו ולא נחסר לו מאומה וז"ש ראו ראינו כי הי' ה' עמך כי הלא ונשלחך בשלום ועכ"ז אתה גם עתה ברוך ה' והבן עכ"ד ודפח"ח ואני אבוא ואמלא דבריו כי אמרו ז"ל אל תאמן בעצמך כו' ושמעתי כי צדיק אחד אמר אפי' אם יאמר לו השי"ת בעצמו שהוא צדיק ודאי אמת הדבר אבל איננו בטוח ומאמין שהוא צדיק רק באותו רגע ממש שאמר ה' ולא ברגע שאחריו ע"ד שא' המקדש אשה ע"מ שהוא רשע אעפ"י שהיא צדיק מקודשת שמא הרהר וכו' עכ"ד והנה אין לומר לאדם החי לך בשלום דמשמע לשון שלימות פן יתגאה בזה אבל יצחק הי' מכירים ויודעים בו בענותנותו אפי' אם יאמרי לו בשלום לא יחשוב עצמו שהוא בשלימות רק באותו רגע ולא לאחריו כי יש בו מדת ענוה הנלמד משמי של הקב"ה הוי' שמספר אותיותיו מעט כמש"ל וז"ש לו ונשלחך בשלום דייקא כי אתה (עצמך רק) עתה בשלימות ולא ברגע שלאחריו והטעם ברוך הוי' המורה על ענוה והבן: ויהי כי זקן יצחק אל עד סוף הענין ואיכא למידק בי' (א) מה שא' ועשה לי מטעמים וגו' בעבור תברכך נפשי למה תלה הברכה באכילת המטעמים ולא ברכו בלא זה (ב) אומרו להלן מי אפוא הוא וגו' ואכל מכל ואברכהו וגו' מכל ל"ל (ג) מה שכפל ואמר גם ברוך יהי' ולפרש"י גם ל"ל (ד) ויאמר וגו' ויעקבני זה פעמים זה ל"ל (ה) מה הי' לו להזכיר מה שקנה הבכורה שזה לו לגריעותא כפרש"י (ואו) הלא אצלת לי ברכה מנ"ל שהאציל לו ברכה (זיין) מה שא' יצחק והי' כאשר תריד פרש"י אם יעברו כו' איך הטיל תנאי אחר המעשה וכבר נצמדו ע"ז המפי' וה הנ"ל בזה בהקדם פלפלת כל שהוא בענין מ"ש רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל פי"א מה' מכירה חייב א"ע בדבר שאינו קצוב שא' הריני חייב לזון אותך כו' אע"פי שקנו מידו לא נשתעבד שזה הוא כמו מתנה ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי עכ"ל הביאו הבעה"ת שער ס"ד וכ' שהרמב"ן חולק עליו והשיגו דא"כ בשטרי פסיקתא אמאי מהני בפוסק בשעת קדושין לזון את בתה ואלו הי' מילתא דלא משתעבדא בעלמא לא מהני גמר ומקנה ותו מהא דאירש מאבא מכור לך ומה שתעלה מצודתי כו' והמוכר פירות דקל דמהני לר"מ והא הו"ל דתא"ק ומסוגי' דהנזקין דשבתא ופירי גובה מב"ח מדינא אף שאינן קצובין וכן קי"ל בש"ע חו"מ סי' ס' להלכה דמהני בדבר שא"ק קז ולתרץ דעת רבינו יש מי שאומר דע"ג לא א' רבינו אלא במחייב עצמו בחנם כמו שא' שזה הוא כמו מתנה כו' אבל אם מתחייב א"ע או מקנה דבר שא"ק במחיר דרך מכירה מודה דמהני וא"כ כל הני דאמרן דרך מכירה הוא (עי' מש"ל פי"א ממכירה ותומי' סי' ס') ובעיני יפלא הלא רבינו כ' פ' כ"ג ממכירה ה"ה דבר שא"ב אינו נקנה כדבר שלב"ל כיצד מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי נרו"ן לך לא קנה נראה שפך הי' גרסתו בגמ' משמע במתנה נמי מטעם שלב"ל לא קנה אבל לא מצד שא"ק ועי' מש"ל הקשה מזה על הגדו"ת ופלא שלא הקשה מזה כל המחלקי' בין מתנה למכר שוב ראיתי בשעה"מ הביא שמהרש"ח עמד ע"ז שכ' רבינו מה שתעלה מצודתי נתון לך ונלחץ לומר דלאו דוקא עיי"ש וזה דוחק והנה הריטב"א כתובות עלה ע"ד לומר דלא א' הרמב"ם אלא במחייב עצמו דרך מתנה אבל במכירה מודה ודחה זה דא"כ הכא בפסיקתא איכא שכר שנשאת לו ולא אתי עלה מארן אלא לפי שפסק בשעת נשואין עכ"ד והתומי' מתרץ דגם התם בפסיקתא מטעם מכר אתינן עלה עיי"ש: ואמנם לכאורה משמעות דברי רבינו שא' שזה הוא כמו מתנה כו' משמע דבמתנה איירי אלא דא"כ אכתי אין לשונו מדוקדק דהא רק במתנה איירי ומה זה שא' שזה כמו מתנה, ע"כ נ"ל דהעיקר דרבינו גם במחיר כסף איירי ואפי"ה לא מהני והטעם דאלו במוכר שדה אפי' שוה אלף זוז במאה או בפרוטה א"כ זה שמקבל הוא בעיניו שויו של זה ואם נותן לו המותר ומקבל זה לקנין הרי יודע מה שנותן שיש קצבה למתנתו ולכן מהני אבל אם מחייב א"ע בדבר שא"ק או מקנה דבר' שא"ק בעד מחיר הרי המחיר שמקבל יש לו קצבה והוא מתחייב או מוכר בעדו דבר שאין לו קצבה א"כ זה שא"ק המותר