ייטב לב בראשית קז

נותן לו את בריתי שלום א' הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו ר"ל מפני שעשה לש"ש ולא להנאת עצמו להתפאר בי ע"כ בדין הוא דייקא שיטול שכרו מכח מדה"ד כאמור למעלה ולזה א' הנני נותן לו את בריתי בבחי' שלום ר"ל בין המדות כי נשתתפו בזה מדה"ר ומדה"ד ולפי"ז הנה אברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים שנה להוליד את יצחק שהוא נס חוץ לטבע היו צריכים לעשות מצוה באותו ענין ממש מה שהוא חוץ לטבע למען יזכו ע"י איתו המצו' לנס חוץ לטבע במדה"ד (ע"ד מצו' לחה"פ שכ' החינוך) והנה הי' מקים לומר באותו ענין חוץ לטבע הוא מה שצוה השי"ת פרי ורבו וגו' ואי' בס' שכוונת הכתוב פרו ורבי ומלאו את הארץ היינו שיכוין בכוונה מכוונת רק לפרות ולרבות ולמלאות את הארץ לקיום המין ולא להנאתו וזהו חוץ לטבע האנושי ובודאי שכן היה כוונת אברהם ושרה באותו מעשה לא להנאתם כ"א לקיים מצו' השי"ת להוליד בנים ולכן בדין הוא שיטלו שכרם להוליד בן בימי זקנתם שהוא נס חוץ לטבע כי בעשותם באותו ענין מצוה חוץ לטבע עי"ז יושעו בנס חוץ לטבע להבנות בבן ואמנם זה יתכן אם עוד היה להם כח התאוה המצוי' לאדם בימי עלומיו לא כן כשהו' אברהם בן מאת שנה ושרה בת תשעים שכבר פסק מהם כח התאוה והנאת הגוף באותו מעשה ולא הי' מקום להנאת עצמם כלל א"כ אז מה שכוונו רק לד' לבדו לא הי' חוץ לטבע כי מכת הטבע אינו מתאוה אז כלל וא"כ ע"י מה יזכו בדין לנס חוץ לטבע ונקדים עוד מ"ש בזוהר פ' קדשים עה"פ איש אמו ואביו תיראי ומה כתיב למעלה קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדש' באתתי' כחד ממאן שבחא יתיר בההוא קדושה הוי אימא מנוקבא בג"כ איש אמו ואביו תיראו עכ"ל הכוונה כי באשה התאוה יותר מצוי' ועיקר הרהורי' באים מצד הנוקבא כדאי' בס' והרי חוה פיתה לאדם הראשון ע"כ שבחה יתיר אמנם כ"ז בימי נערותה לא כן לעת זקנתה גם מאתה כבר נפסק כח התאוה: ועפ"י הדברים האלה נבוא אל ביאור הכתובים היטב הדק ואברהם ושרה זקנים וגו' ולא מיבעי' כי מאת אברהם נפסק כח התאוה מכח זקנתו כ"א אפי' תשרה וז"ש חדל להיות (גם) לשרה אורח (התאוה) כנשים ע"כ ותצחק שרה בקרבה לאמר איך מקום לזכות לנס חוץ לטבע להוליד בן אם אין לה באותו ענין מצוה שהיא חוץ לטבע כי אחרי בלותי היתה לי עדנה בלשון תימה האם אחרי בלותי ושיבתי שנפסק כח התאוה תהיה לי עדנה ר"ל התאוה מזמן הנערות ואם כך הוא אצלי שאני אשה כ"ש ואדוני זקן ודאי נפסק ממנו כח התאוה וא"כ המעשה ההוא בהמכוון לשם שמים אינו יוצא חוץ לטבע ואיך יעשה נס חוץ לטבע אם אין מקים לזכות עפ"י הדין ויאמר ד' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי לא א' ואדוני זקן כ"א ואני זקנתי ר"ל שזה עיקר הרבותא והתמי' שהיה אצלה לא מבעי' שאדוני זקן כ"א אפי' אני זקנתי מהיות לאיש בכח התאוה וא"כ המעשה ההיא אינו חוץ לטבע וע"ז השיב ד' יתברך היפלא מד' דייקא דבר ביאורו כי מי שאינו עושה לפנים משוה"ד גם הקב"ה אינו מתנהג עמו לפנים משוה"ד רק מכת מדה"ד ואינו זוכה לנס רק בעשותו מצוה חוץ לטבע אמנם אברהם אבינו ע"ה שידוע שמדתו לגמול חסד ולעשות בכל עניניו לפנים משוה"ד כמו שנאמר להלן והוא יושב פתח האהל לבקש אורחים וכדאי' במד' רודף צדקה וחסד זה אברהם ולזה בדין הוא שיטול שכרו שיעשה הקב"ה עמו נס חוץ לטבע בכח חסדו ית' מבלעדי עשותו אז באותו ענין מצוה שהו' חוץ לטבע וזה שא' היפלא מהוי' דייקא דבר שא"צ למצו' חוץ לטבע רק למי שאינו נוהג בחסדו אבל אברהם שהי' מתנהג בחסד עם הבאים בצל קורתו ויטע אש"ל וגו' ע"כ יבנה בכח היי' בחשד למועד אשוב אליך ולשרה בן והבן הענין היטב: ובזה מובן קישור הפסוקים שעיקר לידתו של יצחק הי' ע"י שישב אברהם פתת האהל וקיים מצו' הכנסת אורחי' לגמול חסד וכאמור: א"י ואברהם ושרה זקנים עד סוף הענין והיא תמו' מה זה שצחקה הכי נעלם מאתה כי השי"ת כל יכול וגם מה זה שא' ואדוני זקן וד' אמר ואני וכו', והנ"ל בזה עפמ"ש בלק"ת מהאר"י ז"ל פ' חיי על המד' מה' יצא מהיכן יצא מהר המורי' עפ"מ שכ' הזוהר כי יצחק נולד מסטרא דנוקבא ולכך כתי' והנה בן לשרה אשתך ובעקידה פרחה נשמתו וקבל נשמתו מסטרא דדכורא ולכך מתחי' לא הי' יכול להוליד כ"א אחר שנכנס בו נשמה מדכורא ולכך כתי' שם ותהי אשה לבן אדוניך עכ"ד עיי"ש והענין כי דכורא בחי' חסד ונוקבא בחי' דין וכך הוא בחוש הראות כי הזכר טבעו רחמנות ואשה טבעה כעסנית ובתחי' נולד יצחק במדתו פחד יצחק מדת גבורה אח"כ בעקידה נכלל ונכנס בו מדתו של אברהם חסד כדכתוב וילכו שניהם יחדיו ועי' בזוה"ק דלכך נקרא יצחק שנולד אשא