ייטב לב במדבר תשסא

דאין לחלק בזה, אבל בחובל בעלמא פשיטא דדיני כד"מ בעלמא דלכ"ע עד הרואה נעשה דיין וק"ל: ממשפחת בני מנשה בן יוסף היו לנשים ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן, יש לחבר ולנעוץ סופו לתחלתו וידבר ה' וגו' לצאתם מארץ מצרים לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם. בהקדם לפרש מה דכתיב בפ' פנחס כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין הוא דהול"ל ראש אומה או ראש בית אבות ומה זה דפתח אמות לשון רבים וסיים אב לשון יחידי גם להבין סמיכות הענינים שא' אחר זה ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' וגו' שאו וגי' לבית אבותם ערש"י, גם מ"ש האנכי הפלא ופרש"י שבטי י"ה עדות לישראל שהם בני אבותיהם מה עניני לכאן בריש פרשת במדבר היה ליה לכתוב: והנ"ל בזה כי התורה הורה לנו בכל מקום שיתיחסו הבנים אחר האבות למנין ולנחלה וליבום ואין לחוש דלמא לאו אביי הוא דאזלינן בתר רובא כדאיתא פ"ק דחולין. אמנם זהו בישראל קדושים וגדורים מעריות וכן יתכן אפילו באו"ה למה שפרש"י בריש פרשת בלק שמתחלה היו גדורים מעריות אבל לאחר שמלכי מדין הפקירו בנותיהן לזנות בעצת בלעם וכוליה בתר רישא גרירא עשות כמעשותן מאז והלאה אזדא לה רובא ושוב אין ליחסם אחר האב דדלמא וקרוב לידאי דלאו אביו הוא כי אם אחר האם שהרי היא ודאי אמו, וזה שא' הכתוב כי יסיר את בנך וא' חז"ל בן בתך הבא מן ארמי קרוי בנך כי היא בן בתך אבל בן בנך מארמית אינו קרוי בנך אלא בנה הטעם דקרוב לודאי דלאו מבנך הוא. וז"ש כזבי בת ציר ראש אמית כלי' שממנו התחיל ראשית הדבר ליחסם אחר האמהות ולא לאבות מטעם האמור, בית אב במדין היא דייקא כלומר שהוא עדיין היה מתיחס אחר האב מכח הרוב אבל ממנו ואילך שהפקיר בתו לזנות אזדא לה יחוס האב כי אם אחר האם ושלא תאמר א"כ שמא גם בישראל חלילה פסק יחוס בית אב לזה א' ויהי אחרי המגפה שנגפו אותן שהפקירו לזנות ויאמר ה' וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' לבית אבותם דייקא ושמא תאמר הלא כתיב למעלה ויחל העם לזנות וגי' וכל שכן נשיהן שדעתן קלות ומי מעיד על הנותרים לזה אמר התנכי הפלא שם י"ה עדות לישראל שהם בני אבותיהם אפילו בהיותן במצרים ערות הארץ ומה גם עתה ע"כ יתיחסו לבית אבותם וזה שאמר בריש פרשת במדבר לצאתם מארץ מצרים (כלו' ערות הארץ שטופי זמה ועכ"ז ראוי) לאמר שאו וגו' לבית אבותם ומי מעיד עליהם ע"ז א' במספר שמות כלו' שמות של י"ה החתום אצל כל שבט: ובזה פירשתי מה שא' ה' לאוה"ע הביאו לי ספר יוחסין שלכם כש"ם שמביאין בני כלו' כשם י"ה המעיד עליהן שהם בני אבותיהם וידוע דמה שהיה גדורים מעריות במצרים היה בזכות יוסף שגדר עצמו וינס ויצא וגו' לכן שם י"ה שבשם י"הוסף מעיד עליהן על כן גמול ידיו ישיב לו שבזכותו זכו בנותיי להאמר ע"י פרשה זו ונצטוו אותו הדור כי איש בנחלת אבותיו ידבקו, וז"ש ממשפחת בני מנשה בן יוסף היי לנשים יתהי נחלתן על מטה משפחת אביהן וכדכתיב בריש הס' למשפחות לבית אבותם במספר שמות המעיד עליהן שהם זרע קודש בני אבותיהם כאמור: וע"ד פשוט יאמר לנעוץ סופו בתחלתו על פי הילקוט ריש במדבר בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהן או"ה א' מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות א"ל הקב"ה הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין ויתילדו על משפחותם וגו' לכך מנאם בראש הספר אחר המצות אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני ואחר כך וידבר ה' וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל שלא זכו ליטול התורה אלא בשביל היוחסין עכ"ד, וזה שא' כאן אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל דייקא הוא בשביל היוחסין הנאמר בתחלת הספר שאו וגי' ויתילדו על משפחותם וגו'. אבל עוד דברים בגו בהקדם להבין דברי הילקוט מה ראו אלו להתקר"ב וכו' א"ל הקב' זה הביאו לי וכו' כש"ם שבני מביאין ויתילדו וגו', והוא כי לכאורה ישמעאל יאמר שהוא מתיחס אחר אברהם ועשו אחר יצחק והם לא יאמינו שאין להם יחוס על כן א"ל לו יהא כדבריכם בכ"ז יש חילוק בדבר והוא כי ידוע הא דכתיב לא תרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט וגו' וא' חז"ל שאפי' בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם, ופירשתי דבריהם במקום אחר שר"ל אפילו בשעה שאני נותן לכ"ם כלומר בזכותכם גדולה [כדכתיב ויתן ל"ך ומפרש המדרש בזכותך] אתם ממעטים עצמיכם לומר שאינו בזכות עצמיכם כי אם בזכות אבותיכם כדמצינו