ייטב לב במדבר תשנו

למקריהם שיושעו עי"ז וזה העיקר בעיניהם עד יערה רות ממרום עליהם: אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן במד' זש"ה נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן מה הצאן כל היכן שהרועה מנהיגה היא נמשכת אחריו כך ישראל כל מקום שהי' משה ואהרן מסיעים אותם הי' נוסעים אחריהם כו' עי"ש: י"ל דהנה אחז"ל פ"ג דר"ה במשנה והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכי ידיו של משה כו' אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברי' ואם לאו כו' כיוצא בדבר כו' והי' כל הנשוך וראה אותו וחי וכי נחש כי' אלא בזמן שישראל מסתכלין כו' ומשעבדין כו' היו מתרפאים כו' ביאור הדבר כי כתי' מה י"א שואל מעמך כ"א ליראה וגו' ולאהבה אתו וגו' וזה תכלית כל המצו' לבא לבחי' יראה ואהבה וכל מצוה דלאו איהי בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא כי הם תרין גדפין. וכתיב ואם אב אני אי' כבודי ואם אדונים אני אי' מוראי כי בן עובד מאהבה ועבד עובד מיראה וצריך לעבוד את הבורא ב"ה בבחי' עבד ובבחי' בן, וז"ש כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כו' ומשעבדין את לבם בבחי' שעבוד כעבד מיראה, לאביהם בחי' אהבה כבן לאב שבשמים שזה בחי' שמים אש ומים אז היו מתגברים כיוצא בדבר כו' אלא בזמן כו' ומשעבדין כו' לאביהם שבשמים היו מתרפאי' כו' כי התכללות חו"ג אהבה ויראה הוא בחי' תפארת שמזה נמשך רפואות "פאר אותיות "רפא. ובזוהר וארא הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן הם מיבעי' לי' אלא לאכללא דא בדא אשא במיא ומיא באשא כך גרס הע"ח ועי"ש בעט"צ שמפרש שני הגרסאות לנכון מזה יובן כי משה ואהרן שנכללו זב"ז בחי' חו"ג הם שהנהיגו את ישראל למשוך אחריהן בשני המדרגות באהבה ויראה. וז"ש אלה מסעי וגו' אשר יצאו וגו' בי"ד משה ואהרן לא א' בי"די אלא בי"ד משה ואהרן כי נכללו חי"ג זב"ז ונעשו בחי' יד א' ת"ת וע"ז אמר המד' נחית כצ"אן עמך צא"ן ירמוז למדת תפארת עי' זוהר פ' בא ד' ע"ב עה"פ ויקחו וגו') בי"ד משה ואהרן. לכן "אשר "יצאו "מארץ "מצרים ר"ת עולה צ"א יחיד הוי' אד' מספר צ"א בחי' אהבה ויראה יחד והבן: ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ"י ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם, יתבאר עפ"י ת"ש חז"ל בשבת דף ל"א דר"י סובר סותר ע"מ לבנות שלא במקומו פטור ופריך ממשכן דהוי סותר ע"מ לבנות שלא במקומו ומשני כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי ולכאורה הוא משולל הבנה, ופי' בס' ערבי נחל פ' שלח עפ"י דברי הזוהר והאר"י שהקשו הלא ידוע איסור קדשים בחוץ לביהמ"ק שעומד בא"י ואיך הקריבו ישראל קרבנותיהם בהיותם במדבר בחו"ל, ותירצו כמו דמצינו ביעקב שקיפל הקב"ה כל א"י תחתיו כ"כ בישראל מעת צאתם מארמ"צ בכ"מ שהי' חנייתם הי' שם קדושת א"י וגם בנסעם נסע עמם א"י וכל הקדושה וידוע כי הקדושה השוכן ומשגיח בא"י הוא מדת מלכות הנקראת פה וז"ש עפ"י ה' יחנו וגו' והי"ל סותר ע"מ לבנות במקומו עכ"ד הנחמדים מפז, ועימ"ש מזה באורך בפ' בלק עה"פ כי מראש צורים אראנו וזש"ה ושמתי מקו' לעמי לישראל דלכאורה מהראוי לומר להיפך ושמתי עמי ישראל במקום אלא הוא הדבר שדברנו וה"ק ושמתי מקום לעמי לישראל שבכ"מ שילכו ישראל אשים המקום הנבחר להם וע"כ ונטעתיו ושכן תחתיו (יהי' בחי' שוכן במקום א') ולא ירגז עוד ממקום למקום כ"א הכל במקומו והבן וז"ש כאן ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על (מקום הנקרא) "פי ה' הוא א"י מדת מלכות יפה (לכך) ואלה מסעיהם למוצאיהם הגם שנסעו והלכו אנה ואנה הי' במקום מוצאיהם והוא פי ה' והבן: עוד י"ל ויכתב משה וגו' דהנה ע"ד פשוט נ"ל לפרש דברי הגמ' שבת הנ"ל דמה דא' סותר ע"מ לבנו' שלא במקומו הו"ל מקלקל, י"ל הטעם דאולי השתנות הבנין ממקום למקום לאו מעליותא הוא ולא יוכשר בעיניו ולא יהיה בנין רק לשעה דל"ח בנין אולם שם שנא' עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה יסעו אפי' יהא בנין רק לשעה דל"ח בנין כיון שכל זה הי' עפ"י הדבור ודאי כי בעת חני' הי' צריכים להיות כאן וזה מקומם ואח"כ הי' צריכים ליסע למקום אחר על איזה זמן ועל אותו זמן הי' זה מקומם האמתי לטוב להם ע"כ הו"ל כע"מ לבנות במקומם כדאי' בעירובין ד' נ"ה כיון דכתיב בהו עפ"י ה' וגו' כמאן דקביע להו דמי וכ"ה בירושלמי כ' כ"ג כמו שחנו לעולם דמי ועי' בחת"ס או"ח סי' ע"ב ובזה י"ל טעמא דרבה דיליף ממשכן דאפי' לבנות שלא במקומו הו"ל מתקן כיון שאנחנו מאמינים מה שאדם עוקר סיכי' ומשכני' ממקום למקום או נוסע ממקום למקום הוא