ייטב לב במדבר תשמו

לרמז בזה דברי הזוהר פרשת וישלח על הפסוק על כן לא יאכלו בני ישראל א"ת גיד הנשה דהס"ת ממונה על לאו דגיד הנשה דמנשה מבני עלמא פולחנא דמאריהון ועל תשעה אב, וז"ש לא יאכלו בני ישראל א"ת גה"נ א"ת ר"ת "תשע' "אב ע"ש וידוע כי הוא שרו של עשו ועמלק ובזה פירשתי זכור א"ת ("תשעה "אב) אשר עשה לך עמלק וגו' אשר קרך בדרך עי' רש"י. והנה ידוע כי גלות ישראל התחלתו מגמ"צ כי לא נשתעבדו שם רק רד"ו שנים ויתר הגליות משלימין השעבוד, והמדינים הם היו הגורמים בדבר גלות מצרים כי המדינים מכרו את יוסף מצרימה ועי' מ"ש רש"י עה"פ אותם ואת פנחס שהלך לנקום נקמת זקנו יוסף מהמדינים שמכרו אותו ואם כן הם היו הגורמים ליתר הגליות ולחורבן בית המקדש בהתחלתן ביוסף ועתה הוסיפו במה שעל ידם פגמו ישראל באות ברית קודש שזה עיקר גרם הגליות כידוע וז"ש נקום נקמת בני ישראל מא"ת המדינים מחמת שהמה גרמו "תשעה "אב והבן: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך במדרש זש"ה לא יגרע מצדיק עיניו אין הקב"ה מונע מן הצדיק מה שרוצה בעיניו ללמדך שמשה מתאוה לראות בנקמת מדין קודם שימות כו' על משה נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם נקמת מדין, פעמיו ירחץ בדם הרשע זה בלעם: יתבאר על פי דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה ואמרו חז"ל לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, ביאור הדברים כי מדות בני אדם אינם שוות ודומות לא ראי זה כראי זה, יש שמזגו וטבעו נוטה לבחינת רע, ויש מי שמזגו וטבעו כלו טוב ורע לא תמצא בו, ומי שמזגו וטבעו רע מנעוריו צריך להתגבר על מזגו וטבעו ולכבוש את יצרו ועודנו עומד במלחמה נגד טבעו אלא שמתגבר נגדו ואינו שומע בקול מזגו וטבעו הרע כי אם עושה היפך טבעו ומזגו וזה נקרא בחינת צדיק כי האור שבו דוחה את החושך שבטבעו ומזגו וכל עוד שלא נח מאויביו המתגברים נגדו הם כחותיו וטבעו לא ישמח לבו כי עוד לא שב ממלחמתו. אמנם מי שבא למדרגה גדולה מזה שעוקר כחותיו ומזגיו וטבעו הרע ולא הותיר מהם שריד ע"ד שא' דוד המלך ע"ה ולבי חלל בקרבי ואין שום עקמומות בלבו כי אם כלו זך וישר פעלו זה נקרא ישר לב, ועד"ז פירש מוזלה"ה סוף דבר (שיהיה) הכל נשמע (בלב האדם) את האלהים ירא וגו' (ולא תמצא בו שום התנגדות) כי זה כל האדם בשלימותו עכ"ד ז"ל, וז"ש אור זרוע לצדיק כי לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא נמצא בחי' אור מיוחד לצדיק שעוד יש בו בחי' חשך רוע המדות ומעט מהאור דוחה החשך, אבל שמחה איננו אתו, ולישרי לב (שאין בו שום עקמומות מהרע שכבר חלף הלך לו) שמחה כיון שכבר יש לו מנוחה מאויביו יש לו שמחה וזהו מנוחה ושמחה אור ליהודים ר"ל יש מי שזכה לבחינת אור ויש מי שזכה לבחינת מנוחה ושמחה והבן. אמנם יש עוד בחינה שלישית גבוה מעל גבוה ששם מר למתוק ובחינת רע לטוב ע"ד שנא' באברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך וא' ז"ל אברהם הפכו לטוב ביאור הדבר שעם כחותיו ומזגיו הרעים עובד את הש"י דהיינו בבחי' כעס ונקימה לכעוס על עוברי רצונו ולנקום נקמת ה' צבאות, וע"ד שא' ז"ל האי מאן דבמזל מאדים הרומז לשופך דם להוי טבחא או מוהלא, ועד"ז פי' הבינה לעתים מה שנאמר אצל דוד המלך ע"ה והוא אדמוני להורות שהיה תכונתו ומזגו נוטה לבחי' כעסני נוקם ובעל חימה, עם יפה עינים וגו' בחי' תאוני ויפחד לב שמואל, ע"כ ויא' ה' קום משחהו כי זה הוא ואמרו חז"ל זה הוא בעולם הזה וזה הוא לעולם הבא כלו' זה האיש שמצד הרכבתו נראה שקוע בעולם הזה וזה עצמו ישתמש בו להגיע על ידי זה לעולם הבא לנקום נקמת ה' להרוג את שונאיו ואויביו כאשר עשה לעמון ומואב וימדדם בחבל וגו': והנה איתא בספרים כי משה נולד בכח הרכבתו ומזגו נוטה לבחינת רע בעל תאוה ובעל חימה אלא שהתגבר על יצרו והפכו לטוב, וע"כ נגד שהיה בעל תאוה פירש עצמו מהאשה להפוך כח התאוה, ונגד שהי' בעל חימה הרג את המצרי ונקם נקמת ה' במדין ובבלעם ואז היה לבבו נאמן ושלם ומצא מנוחה ושמחה, וזה שא' המדרש על משה נא' ישמ"ח צדיק כי חזה נקם נקמת מדין כי אז פעמיו (כלו' בחי' מזגו וטבעו) ירחץ (מבחי' רע) בדם הרשע ונח מאויביו בלי שום עקתומות וממילא זכה לבחי' שמחה כדכתיב ולישרי לב שמחה: עוד יתבאר בהקדם לפרש הא דכתיב בפרשת חקת ומשם בארה הוא הבאר וגו' באר חפרוה שרים דהנה איתא בגמרא חולין פרק אלו טרפות ר"א רמי כתיב ותוצא הארץ דשא וכתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא מלמד שיצאו דשאים ועמדו