ייטב לב במדבר תשמה

יתקן הכל כי עשי' לשון תיקון כידוע והוא בזמן שפיו חף מפשע שלא יחל דברו והבן: יב א"י וידבר משה אל ראשי המטות לב"י וגו' היוצא מפיו יעשה הנה להרמב"ן ניחא שזה מ"ע לנדרי הדיוט ומוצא שפתיך תשמור מ"ע לנדרי גבוה אבל להרמב"ם שכוללן יחד א"כ ככל היוצא מפיו יעשה ל"ל: והנ"ל עפי"מ דאיתא ב"ב ע"ד גבי רבה בב"ת ששמע ב"ק שא' אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי כו' והוא סבר דילמא שבועתא דמבול הוא ורבנן א"כ אוי לי למה פי' ומדקא' אוי לי ע"כ אשבועה דגלות ובתוס' הקשו מהא דקא' באפי נשבעתי וחוזרני אלמא שהוא מפר בעצמו ותו הקשו דהא חכם אינו מפר לעצמו ומהרש"א מתרץ דקא' חוזרני הרי חרטה אבל מי מיפר לי וגם אשבועה דגלות כן הוא דבעי חרטה והפרה מזולתו עי"ש וידוע מאמר רשב"י (הנדפס לומר קודם כל נדרי) ואם נדר או נשבע בן כו' הא תלת בני נשא יכלין למפטר לי' ואינון תלת אבהן לעילא לקבליהי כו' נמצא יש לראשי עם קדוש כח להפר הנדר ושבועה דגלו' והקב"ה שומר תורתו לקיים מ"ע לדון דין הפרת נדרים וז"ש וידבר משה אל ראשי המטות לב"י לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו' לא יחל דברו (אבל אחרים מוחלין לו א"כ) ככל היוצא מפיו יעשה הקב"ה בעצמו לדון דין הפרה של נדר ושבועה דגלות לגאלנו במהרה כיר"א: יג וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר וגו' ככל היוצא מפיו יעשה, כבר כתבנו דהאי סיפא דקרא שפת יתר לרבינו הרמב"ם ז"ל, והנ"ל עוד בזה דבא לרמז הא דאיתא בכתובות פרק המדיר בריב"ל כשקפץ לגן עדן ונקטיה בקרנא דגלימיה להוציאו אמר ליה בשבועתא דלא אתינא, אמר הקב"ה אי איתשל אשבועתא ניהדר אי לא לא ניהדר, ועי' במרדכי פ"ג דשבועות הובא בב"י יו"ד סימן ר"ג דדוקא בנדר אמרו כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו מקריב עליה קרבן, אבל שבועה מצוה שלא לשאול עליה כו' ועי' בזה בת"א לז' מהרש"א ביבמות פרק ב"ש דף ק"ט והנה הדבר פשוט מי שנכנס לבית חברו שלא ברשות ונשבע שלא לצאת אם חברו אינו רוצה בו יכול להוציאו בע"כ והוא אינו עובר על שבועתו דאנוס הוא, וא"כ לפי שוה"ד היה ביד המקום ב"ה להוציאו משם בעודנו חי דאין בכחו לאסור בשבועתו על חברו לבלי להוציאו אלא מפני שהי' לו מדה זו שלא לשאול על שבועה נמדד לו כמדתו למלא שאלתו והיוצא מפיו דלא אתינא יתקיים וזה שרמזה התורה איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה וגו' לא יחל דברו הכוונה אם בשבועה לא ישאל עליה להתירה לו אז ככל היוצא מפיו יעשה אפילו איננו בכח שבועה להכריח לזולתו כ"א דברים בעלמא היוצאים מפיו יקיימנו כהא דריב"ל יד א"י דצריך להבין מאמרם בנדרים כ"ב ובכ"ד כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו מקריב עליה קרבן ועוד אמרו שם דהנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע דכתיב הכא וכי תחדל לנדר וגו' וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז, דמה פשע הנודר ומקיים להיות נקרא רשע ושיהיה חשוב כאלו מקריב על בתה, אבל הענין מבואר במהרש"א בח"א דרוב נדרים המדיר את חברו שלא יהנה ממנו או הוא מחברי בא מתוך רוגז וכעס שיש לו על חברו וזה מדת רשעים, וזה שא' שם (במיתתם) רשעים חדלו רוגז להדיר את חברו עכ"ד, ובזה אתי שפיר הא דריב"ל לא איתשל דמסתמא הוא לא נשבע מעולם מתוך כעס ורוגז אלא לצורך דבר ה' לכוון דעתיו ודרכיו לכן בזה אין מצוה לשאול ועי' יו"ד סימן ר"ג ולפי זה אין צריך לחלק בין נדר לשבועה והבן. אבל בסתם נדר שבא מתוך כעס ודאי מצוה לשאול לשכך כעסו וחמתו. ויש לי להוסיף תבלין כי כתיב ה' צלך ובמדה שאדם מודד מודדין לו ואם האדם בעוה"ז כובש את כעסו ומושל ברוחו ושואל על נדרו להתירו זה פועל דמיוני למעלה שאם ח"ו נגזר עליו או על כלל ישראל איזה גזרה לרעה יש חזרה ע"י שיכבשו רחמיו יתברך את כעסו מעלינו ואפילו אם הי' על ידי נדר כדאשכחן ויחל משה מלמד שהתיר לו נדרו ויתר מרעהו צדיק כל שכן הבורא יתברך, וז"ש וידבר משה וגו' זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו' לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו והאי דיוקא הוא דומיא דלא יחל שפירושו דאסור ליחל כ"כ ע"י אחרים מצוה ליחל נדרו. ועל זה א' הטעם כי ה' הנזכר ככל היוצא מפיו (יתברך בתורתו) יעשה גם הוא כמוהו לכבוש כעסו ולהתיר נדרו וישיב ירחמנו ומכף אויבנו יושיענו כן יהי רצון אמן: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, מהמדינים מבעיא ליה למימר מה זה שא' מא"ת. ואפשר