ייטב לב במדבר תשמב

הי' מעוררים הלבבות לפשפש במעשיהם איש על מקומו יחפוש דרכיו ויחקור וישוב אל ה', ע"ד שכ' באת אלי להזכיר (א"ע) את עוני כי מעת בואך אני מזכיר את עוני לשוב עליהם, וזש"ה ועבד הלוי הוא (לעצמו) את עבודת וגו' (עי"ז) והם (העם) ישאו עונם, וזה שנאמר ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד בפועל ממש ועכ"ז ושרת את אחיו וגו' עם אחיו לשמור משמרת לעורר הלבבות הגם ועבודה לא יעבוד בפועל עכ"ד הנחמדים ועד"ז פירשתי ברכת גשם זכור פקיד וגו' צועה ומרחיץ כפיו (מעבירה) בקדוש מים קורא ומזה (על זולתו) טהרת מים לעוררם לתשובה ע"ד שפכי כמים לבך וגו' אם כי עמד) ויוחק מעם וגו' וכפי דעתי זש"ה סוף פ' תבא ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו לא א' תשכלו כ"א תשכילו פיעל יוצא כלו' תשכילו (ללמד שכל) את אחרים את (עם) כל אשר תעשין להדמות לכם להיות אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, ע"ד שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד וידוע כי אין אדם לומד אלא ממי שלבו חפץ ומאוהבו וכבר נאמר כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. וז"ש לא תשנא את אחיך בלבבך כ"א תאהב אותו וממילא גם היא יאהבך ואז בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך (בלי מוצא שפתים) ולא תשא עליו חטא ולא תצטרך לישא עליו חטא להזכיר חטא בפה כלל: וז"ש כאן וידבר משה אל ראשי המטות לב"י לאמר (בפה) זה הדבר אשר צוה ה', שראשי המטות יאמרו לב"י ולהוכיחם ולהזהירם על זה, אמנם איש כי ידור נדר וגו' לאסור אסר על נפשו ע"ע לשמור ולעשות את אשר ציה ה' אז לא יחל דברו ר"ל לא יצטרך לחלל שפתיו להזכיר שום חטא ועין כלל כ"א ככל היוצא מפיו יעשה ויקיים בעצמו אז ממילא ידמו לעשות כמעשהו ויוכיח במישור של עצמו לזולתו בלי שום דבור ואמירה כלל יהבו: זי"ין יש לפרש כי כתיב והלכת בדרכיו היינו להדמות ולהדבק במדותיו ומצינו בכוונת הכריעות והזקיפות בש"ע יו"ד של היי' כורע לגבי א' של אד' להעלותו כו' וכ"כ צריך האדם הראש ינשוא ישראל לירד ולהשפיל א"ע ללמד לקטנים ממנו, וז"ש וידבר משה אל ראש"י המטות (המטים א"ע מבחינתם ומדרגתם) לב"י לאמר (להם) זה הדבר אשר צוה ה' נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באד' כלו' זה הדבר (להשפיל עצמו לקטן ולהעלותו) אשר צוה (לשון ציות והתחברות) ה' הוי' אד' והבן: ח' יאמר עפי"מ שאמרו כל הנביאים התנבאו בכה מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר באור הדבר לדעתי כי כל הנביאים נבאו דבריהם במשל ומליצה ע"ד דכתיב כרם הי' לידידי בקרן בן שמן וכדומה לזה ומשה דבר דברים מפורשים בלי שום משל וכמ"ש הר"ן בדרשותיו על הפסוק בכל ביתי נאמן הוא שכל מה שיגיד בעולמו נאמן הוא כי אין בדבריו משל כוזב כו' והטעם ע"ד שכתב האוה"ח פ' בלק עה"פ וישם ה' דבר בפי בלעם וגו' כי רצה ה' לגלות עתידות ודברים נפלאים ורצה שיתגלו ע"י בלעם נביא או"ה ולא יאתה לדברי ה' הקדושים לעבור דרך פיו המכוער לזאת התחכ' ה' יעשה מחיצה בין כח המדבר והדבור עצמו לבין פי חזיר וזהו וישם ה' דבר בפי בלעם הציע כח אחד שיכול להתמצע בין שניהם ואז וכ"ה הוא בחי' קדושה מלכות הנקרא כה תדבר עיי"ש, וממנו נקח אם שנביאי ישראל קדש הם עכ"ז לא יכלו לקבל כח הדבור כהווייתו וצורתו בלתי כח ממוצע הוא המשל ותוכי הוא הנמשל כי אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא בשפתיו, וזהו שהתנבאו בכ"ה היינו שהנמשל היא כמו המשל הממוצע בפי המדבר. לא כן משה שהי' פיו ודבורו כ"כ קדוש וטהור עד שא' לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי כי הי' שומר פיו ולשונו לבלי לדבר רק די סיפוק ומעודו לא חטא בשפתיו. וזה שפי' התרגום ארי יקיר ממלל שהי' הדבור יקר אצלו. ולכן היתה השכינה מדברת מתוך גרונו בלי משל ומליצה כ"א דבר ה' בפיו וישראל שמעו דבר ה'. עצמו. והיינו לזה "הדבר עצמו אשר ציה והבן. וז"ש כאן וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר [שיש בידם לאמר בחי'] "זה "הדבר וגו' כמוהו והעצה לזה איש כי ידור נדר וגו' לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין ולא יחטא בשפתיו ואז לא יצטרך לומר בבחי' כה משל ומליצה כ"א יהי' השכינה מדברת כו' בזה הדבר: ט' יבואר עפ"י דכתיב בפ' יתרו כה תאמר לב"י וגו' אלה הדברים אשר תדבר אל ב"י. עפימ"ש בתענית דף למ"ד הובא ברש"י דברים בפסוק ויהי כאשר תתו וגו' וידבר ה' אלי פרש"י אבל משילוח המרגלים ע"כ לא נאמר בפרשה וידבר אלא ויאמר ללמד שכל זמן שהיו ישראל נזופים במדבר לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פא"פ כו' ללמד שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל ופירשו המפורשים כי ויאמר י"ל