ייטב לב במדבר תשלט

נפשי' ע"י השבועה יותר מכת גוף המצוה כיון דע"כ מכח גוף המצוה הי' מתרשל לולי ע"י השבועה, הניחא אם השבועה תועיל עכ"פ לאיסור בל יחל שפיר מזרז נפשי' אבל אם השבועה אינה חלה כלל מה תוסיף השבועה תת כח הזריזות, והרי אדוננו דוד הוא שאמר נשבעתי כו' והוא ידע הדין דאין השבועה חלה כלל, והרי מבואר בש"ך ביו"ד סי' רל"ח ובפרמ"ג או"ת בפתיחה להלכות פסח וכן הסכים האבני מילואים בתשובה סי' י"ב דשבועה על שבועה אינה חלה כלל ואפי' תרין איסורין לא רביע עלי' ולא כמו דאמרי' לענין אין איסור חל על איסור עיי"ש ויותר קשי' קושי' אחת לתרווייהו הכי אדוננו דוד חשד את עצמו לבלי לשמוע לקול ה' המצוה על גוף המצוה עד שהי' צריך לזרז א"ע ע"י שבועה אתמהה: והנ"ל בזה בס"ד לפרש סוגי' הגמ' עפ"י דאי' בפ"ק דר"ה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צדיק גמור, והקשו תוס' מהא דתנן באבות אל תהי' כעבדים המשמשים את הרב עמ"ל פרס ונלחצו בזה, והתוס' יו"ט מתרץ דנהי דמדינא שרי עמ"ל פרס אבל התנא הזהיר ממדת חסידות לבלי היות כעבדים המשמשי' עמ"ל פרס כי האדם צריך שיעבוד את השי"ת לקיים מצותיו לא בשביל הנאת עצמו עי"ש, וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא כי מצינו לזה סמך בפ' שמיני ויא' משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ואיתא במד' אותו יצה"ר תעבירו מלבבכם שתהי' עבודתכם מיוחדת לפניו כלו' כי באומרו זה הדבר נתכוון למ"ש הרמב"ם בפ"י מה' תשובה לא יעסוק בתורה ומצו' מפני דבר בעולם לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש טובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת עכ"ל והיינו זה הדבר (בשביל עצמותו) אשר צוה ה' תעשו ולא מפני דבר מבלעדו, וכ"כ יש סמך לזה בפ' בא דכתי' ושמרתם את המצות ודרשו חז"ל קרי בי' המצות שלא יחמיץ המצוה כדרך שאין מחמיצין המצות וביארו המפורשים כי חימוץ המצוה היינו מה שמכוון להנאתו בשביל להתפאר או בשביל שכר ומשו"ה הקישה למצות כמו שבמצה צריך לעשותה בזריזות למען לא תחמיץ כ"כ במצוה יעשנה בזריזות יתירה חיש מהר כדי שלא יפול במחשבתו בשעת עשיית המצוה איזה מחשבה להנאתו ולא תהא כוונתו לשמים והן דברי אדוננו דוד כי ודאי לא חשד נפשי' להתרשל מקיום המצוה אלא שהי' חש שלא יפול במחשבתו בשעת עשיית המצו' איזה מחשבה להנאתו ולא תהא כוונתו בשביל קיים המצוה, ועל זה הוצרך להשבע להשמר מחימוץ וזה דדייק ואמר נשבעתי וגו' לשמור לא א' לעשות כי על זה לא הי' צריך שבועה כ"א לשמו"ר משפטי צדקך כלו' מחימוץ, ולפי זה לא קשי' קושי' הגמ' דמדינא רשאי לעשות בשביל שכר אלא מדת חסידות הוא לעבוד שלא בשביל שכר ופרס ועל זה שפיר חלה שבועה (אע"ג דיש לו סמך מקרא כיון דאינו מפורש בהדי' וכמ"ש הר"ן להלן לענין אשנה פ' זה עי"ש) והן דברי הגמ' דקאמר מנין שנשבעין לקיים את המצוה כלו' שנשבע שתהא הכוונה רק לקיים את המצוה לא בשביל הנאתו שנא' נשבעתי ואקימה לשמו"ר וגו' וכדפרישית, ואמנם המקשה הבין הדברים כפשטן שנשבעין לבלי להתרשל מגוף המצוה, ועל זה אמר דוד נשבעתי וגו' ומה שא' לשמור הוא מפני שבענין שמירה נכלל הל"ת והעשין וכפי' רש"י עה"פ ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ליתן ל"ת על העשה עי"ש, ולכן פריך והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא כלו' ואין השבועה תלה כלל כפי' הרא"ש, יעל זה משני הא קמ"ל דשרי לי' לאינש לזרוזי נפשי' כלו' שכוונתו היה להשבע לענין להשמר מחימוץ, אלא שלא תאמר הלא מחשבה איננה ביד האדם למנוע מתנה ואיך ישבע על זה לזה אמר שהשבועה הי' לענין לזרוזי נפשי' כלומר לעשות בזריזות ואז יהי' נשמר מחימוץ וזה נכון בפירוש הגמרא: והן הן הדברים שאמר כאן וידבר משה אל ראשי המטות לב"י (דייקא) לאמר ז"ה הד"בר כלו' אם כי לאו כל מוחא של המוני עם סבל דא להשמר מחימוץ בעת המצוה אבל אל ראשי המטות הזהיר לאמר שיאמרו בכל מצוה זה הדבר אשר צוה ה' כלו' לבלי לעשותם בשביל שום דבר כ"א בשביל שזה ציה ה', ואיך יבא לבחי' זו עז"א איש כי ידור נדר וגו' לאסור אסר על נפשו כלו' שיהי' איסור עליו לחשוב בשביל נפשו והנאתו אז ודאי לא יחל דברו ושלא תאמר הלא מחשבה אינה בידו למנוע ממנה, עז"א ככל היוצא מפיו יעשה תיכף ומיד בזריזות שעי"ז ישמר מחימוץ ויעשה המצוה לשמו ית': ואפשר שתחלה אמר משה לראשי המטות לאמר זה הדבר כדפירשתי אח"כ א' כן לכל ישראל, וזה שא' להלן בפ' דברים אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל כי על מצוה א' יתכן לומר זה הדבר ועל כלל המצות יתכן לומר אלה הדברים וכלומר שעיקר דברי התוכחות אשר דבר אל כל ישראל הי' שיעשו המצות בבחי' אלה הדברי' שצוה כו' שיהי' תוך המעשה