ייטב לב במדבר תשלה

וכאלו דמו זרוק ורצה אלהים את מעשיו, בזה כבש א"א הדרך לבניו לצרף למעשה ידינו בקרבנות מחשבת א"א להיות לנו לעזר וסעד ללכת בדרכו במחשבה רצויה וכוונה אמתית ועי"ז תשלם עבודת הקרבנות במחשבה ומעשה יחדו יכונו. ובזה מפרש בספר אה"י פ' וארא המדרש ילקוט ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה א' כנסת ישראל כל מה שאתה מצוה אותנו כבר קיימו אבותינו כאלו א' נעשה כבר מבנין נפעל, והכוונה כי איך מלאו לבם לדבר גדולות כאלה (הלא עיקר הוא בעשות המצוה זכות הכוונה ורעיון הטהור אשר לא כל אדם יזכה לזה) אבל עיקר בטחונם היה ע"ד שאמרו מעשה אבות ירשו בנים וכענין שנא' מתהלך כתומו צדיק אשרי בניו אחריו כי זכות אבותם בידם ומסייעתם ללכת בעקבותיהם וז"ש שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבותי כלו' לא היינו נחשבים מאומה במעשינו כ"א מעשי אבותינו ואורם תתנוצץ בנו עכ"ד לעניננו: והן הסמיכות אחרי שא' ישראל כל הדברים אשר דבר ה' נעשה בימי אברהם בהעלותו את האיל תחת בנו ונרצה לו, על כן וישכם בבקר וגו' וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' כלו' שלימים במעשה ובמחשבה לה' החוקר לב והיה הן עצמם נחשבים פרים הנקרבים, והנה מה שהקרבן הוא לחם אשה לה' כביכול איננו גוף מעשה הקרבן כי אם זך הרעיון שבו למסור עצמו לשמו יתברך כאמור, והנה המעשה הוא גלוי לכל אדם אבל המחשבה אינה גלויה בלתי לה' לבדו החוקר לב, וזה שאמר את קרבני לחמי לאשי וגו' תשמרו להקריב לי (דייקא החוקר לב) במועדו וע"כ "לי "במועדו ר"ת ל"ב כי זה הוא העיקר לב נשבר כמבואר ברע"מ קוב"ה לא נטיל אלא רעותא דלבא. אולם צריך לזה מעשה הקרבן כדי לעורר הלב והמחשבה להיות נכנע עי"ז בלב נשבר לקבל ע"ע כדברים הנעשים בהקרבת הקרבן, וזה שא' ואמרת להם זה האשה (הלב הנשבר) אשר תקריבו לה' וגו' (זה אי אפשר כ"א) שנים ליום וגו' את הכבש אחד תעשה (בפועל) בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ואז מצטרף המחשבה עם המעשה שלנו מכח המחשבה עם מעשה אבותינו שבידינו, וע"ז א' עולת תמיד העשויה בהר סיני שנאמר ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' כמו שפירשנו, וראיה לזה הוא ממה שא' המדרש למעלה את קרבני לחמי אמר הקב"ה למשה אמור להם לישראל לא שאני צריך לקרבנות כו' שנא' אם ארעב לא אומר לך כו' ולא הטרחתי עליך שתהא מחזיר בהרים להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך כי אם מאותן שברשותך מהגדילים על אבוסך עי"ש, והעיקר רק המחשבה הרצויה להקריב עצמו קרבן לה' בכל לבבו ונפשו ורוחו ונשמתו. והנה כבר זכרתי למעלה דברי מוזלה"ה כי הקב"ה משלם שכר נצחי לא כפי המעשה שהוא בגבול ותכלית כי אם כפי המחשבה שרוצה לעבוד את בוראו בגופו ונשמתו ומאודו בלי גבול ובלי סוף ותכלית מה שאין יד אדם מגעת מפאת שהוא בגוף בע"ג ותכלית ומחשבתו הטובה הקב"ה מצרפה למעשה לשלם לו שכר בלי סוף ובלי תכלית, וזה שא' כי אתה (בלי סוף כ"כ) תברך צדיק ה' כצנה רצון (דייקא) תעטרנו עכ"ד ז"ל: וז"ש המד' את קרבני לחמי לאשי וגו' [אשר[ תשמרו להקריב לי דייקא במחשבה רצויה וכאמור, זש"ה שדי לא מצאנוהו שגיא כת וכתיב הן אל ישגיב בכחו כיצד יתקיימו שני מקראות אלו אלא כשהוא נותן להם נותן לפי כחו דייקא שהוא בלי סוף וכפי המחשבה והרצון שלהם וכשהוא מבקש המעשה אינו מבקש אלא לפי כחן ולא הטריחן ממה שאינו ברשותן ראה מה כתיב את המשכן תעשה עשר יריעות הרי הוא בגבול ותכלית ועתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק דייקא ביחוד לכל אחד לבדו חופה של ענני כבוד שנא' וברא ה' וגו' מלמד שכל צדיק שהוא מעולה מחברי חופתו נכוית ממנו, והנה אם כפי המעשה הרי כולן שוין לטובה אלא ע"כ עיקר החופה הוא כפי המחשבה והרצון רשפיה רשפי אש שלהבת יה ובזה לא ראי זה כראי זה לכך כל אחד ואחד נכוה מחברו ומזה נשכיל כי השכר הוא כפי המחשבה נצחי לפי ערכו ית' בחינת אין סוף וכן ביתר המצות והמעשים טובים שהמדרש מונה והולך שם בכולן בתר מחשבה אזלינן כי המחשבה הוא אין סוף ושילום השכר ג"כ לפי ערכו א"ס כאמור: א"י להבין כפל לשונו ואמרת אליהם את קרבני וכו' שנים ליום וגו' את הכבש אחד תעשה בבקר וגו', גם עולת תמיד העשויה בהר סיני צריך ביאור גם להבין סמיכות הפרשיות: והנ"ל בהניח מאמרם ז"ל אלו היה משה נכנס לארץ לא נחרב בית המקדש, ומזה נודע כי מה שמת משה