ייטב לב במדבר תשלד

א"י אשר יצא לפניהם וגו' כי כתיב והצנע לכת עם אלהיך אבל המורה ומנהיג הדור א"י להסתיר א"ע מבני אדם כי הוא צריך ללמוד תורה ברבים ולהנחותם הדרך ילכו בו] ועכ"ז צריך שיהיה מחשבתו זכה וברורה להשם לבדו] וזה שא' אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם וגו' כלו' שיעשה מעשים טובים גלוי' לעיניהם כדי שילמדו ממנו, ויא' ה' וגו' קח לך וגו' איש אשר רוח בו וגו' כלו' רוח אלהים בו בתוכו דייקא שרוצה להסתיר עצמו וצויתה אותו (שיעשה) לעיניהם דייקא כאמור והארכתי בזה בפרשת וישלח: עוד פי' על אומרו לעיניהם נתבאר לעיל פרשת חקת על הפסוק ודברתם אל הסלע לעיניהם עי"ש: קח לך וגו' וצויתה אותו לעיניהם ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל, תחלה אמר לעיניה"ם אחר זה למען ישמע"ו, יש לפרש ע"ד דכתיב למעלה בפרשת בשלח וירא ישראל את היד הגדולה וגו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וקשה הלא אמונה הוא שמאמין מה שאין העין רואה אבל הם שראו בעיניהם היד הגדולה איך אמר אחר זה ויאמינו. אבל הענין מבואר אצלנו למעלה ריש פרשת לך כי גם מי שראו עיניו הנסים ונפלאות של הבורא ב"ה צריך גם לאמונה כי אם יספיק באשר השיג גדולת הבורא ממה שראה בעיניו לבד הרי זה נותן קצבה ח"ו לגדולתו לפי קוצר השגתו וראותו ובאמת לגדולתו יתב' אין חקר, על כן העיקר וסוף דבר הכל נשמע להאמין יותר ויותר ממה שהשיג וראה בעיניו, וזה שא' וירא ישראל את היד הגדולה וגו' ועכ"ז לא הספיקו בזה לבד כי אם ויאמינו בה' בבחינת אמונה שהוא למעלה מראיה והשגה] ובמשה עבדו י"ל שכ"כ היה במשה עבדו אם שבעיניהם ראו גדולתו שעל ידו עשה ה' להם נסים ונפלאות וראו יראתו שעל פניו ועבודתו וצדקתו עכ"ז האמינו בו שעוד יש בו בפנימיות לבו יותר ויותר דבקות בה' ממה שראו בעין הרואה, וזה שא' גם כאן קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וגו' [כפרש"י] והעמדת אותו וגו' וצויתה אותו לעיניהם היינו לפי ראות עיניהם והשגתם שכדאי הוא להאי איצטלא להיות איש על העדה, ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל, ישמעו דייקא בחינת שמיעה דהיינו קבלה ואמונה שהוא למעלה מראיה שעוד יש בו תוס' יותר מהמושג לעיניהם והבן: את קרבני לחמי לאשי וגו' תשמרו להקריב ל"י במועדו תיבת לי לכאורה שפת יתר, וע"ד הפשוט יאמר להקריב לי כמו שפרש"י בפרשת תרומה לי לשמי המיוחד לי הוא שם הויה ב"ה וכמו שכתב בזוהר קרבנא לא אתקריב אלא לשמא דהויה דכתיב בלתי לה' לבדו, אבל עוד דברים בגו. גם להבין הנא' עולת תמיד העשויה בהר סיני, והכוונה על מה שנא' שם ויעלו עולות וגו' ועי' פרש"י למאי הקישן אהדדי, ובמדרש את קרבני לחמי לאשי זש"ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתיב הן אל ישגיב בכחו, כיצד יתקיימו שני מקראות אלו אלא כשהיא נותן להם נותן לפי כחו וכשהוא מבקש אינו מבקש אלא לפי כחן כו': והנ"ל לבאר כל זה בשנקדים להבין סמיכות הדברים בפרשת משפטים כי שם נא' ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה וגו' וישכם בבקר ויבן מזבח וגו' וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים, והוא על פי דאיתא בילקוט בשעה שלקח אברהם את המאכלת התקין הקב"ה ב' כבשים א' של שחרית וא' של ערבית שבשעה שישראל מקריבין קרבנות וקורין צפונה לפני ה' זוכר עקידת יצחק, וכה"ג איתא בתנחומא פרשת צו בשעה שעשה אברהם עולת האיל ראה הקב"ה כי בכל לבבו ובכל נפשו בא להעלות את יצחק בנו לעולה ושלח לו הקב"ה האיל ויקח את האיל ויעלהו לעולה שם הבטיחו הקב"ה בעת שיענו בניו עולות שיקבלם מיד וביארו המפורשים כי באמת עיקר הקרבן אינו השור או השה וכבש ואיל כי אם מה שהאדם נכנע על ידי כן בהעלות על לבו שכל מה שנעשה בבעלי חיים היה ראוי לעשות בו ואם בו היה בוחר ה' הוא מקבל עליו למסור עצמו למען שמו יתב' לכפר על חטאיו ובכן הוא עצמו הזבח האמתי כמ"ש אדם כי יקריב מכם (מעצמיכם) קרבן לה' (החוקר לב אז) מן הבהמה וגו' תקריבו, וזה שא' כי לא תחפוץ זבח ואתנה וגו' (מה שאתנה כ"א) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר וגו'. אולם לאו כל מוחא סבל דא לצאת ידי חובת המחשבה והקבלה בלב האמת הצריך לזה, אולם אברהם אבינו ע"ה הוא גמר בלבו האמת לעשות את מעשהו וכבר לקח המאכלת לשחוט את בנו וכאשר ראה ה' בר לבבו כי נכון הדבר מעמו וממהר לעשותו עד שהוכרח לומר לו אל תשלח ידך וגו' ושם נא' יען אשר עשי"ת את הדבר הזה כלו' עשיה ממש כלו' עמדת על הנסיון הזה בשלימותו גם ולא חשכת את בנך את יחידך מן העולם ואז הקריב האיל א' יהי רצון כאלו בני שחוט