ייטב לב במדבר תשכט

ברכות הם פדיון ששים רביא נפשות מישראל כי ברכה אחת היא עשרה דינרי זהב שכ"א הוא כ"ה דינרי כסף, נמצא מאה ברכות עולה כ"ה אלפי' דינרי כסף ודינר הו' שש מעין הרי ק"ל אלפי' מעין ומעה הוא שני פנדיונים הרי שלש מאות אלפי' פנדיונים, ופנדיון הוא ב' איסרין הרי שש מאות אלפי' איסרין וכתי' לאסור איסר על נפשו לרמז שאיסר הוא פדיון נפש מישראל לכך מאה ברכות הם פדיון לששים רבוא מישראל איסר לנפש, וזש"ה יגדל ה' מעל לגבול ישראל ר"ל יגדל ה' בבחי' גדולה וחסד מעל מכח ע"ל עולה מאה ברכות שהוא פדיון לגבול ישראל שהם ששים רבוא נפשות, וידוע כי האדם נידון לטוב ע"ש העתיד וכדמצינו במדרש סוף פ' בראשית מנין לראשונים שניצולו בזכות אחרונים שנא' ונח מצא חן וגו' ואלה תולדות נח בזכות תולדותיו עי"ש, וז"ש השיב את חמתי מע"ל ב"י מכת מאה ברכות מנין ע"ל שעתידין ישראל לברך בכל יום: לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום במד' אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, יתבאר עפ"י דכתי' היום לעשותם ואחז"ל ולמחר לקבל שכרן והקשו המפורשי' הא הקב"ה שומר משמרתה של תורה וכתיב ביומו תתן שכרו ותירצו דמן הדין אינו מגיע שום שכר כי כבר קבל האדם שכרו מקודם כדכתיב מי הקדימני ואשלם ואחז"ל מי עשה מזוזה כו' מי מל את בנו כו' ומה שנותן שכר הוא רק מצד החסד א"כ מותר לאחרו לעוה"ב אולם לפי"ז יקשה למאי דאי' במד' מי הקדימני מדבר באברהם שמעצמו הכיר את בוראו ומזה העלה הפר"ד דגר שלא הי' מחויב להתגייר לא שייך בי' מי הקדימני כי מגיע לו שכר מהדין, ובזה מפרש הא דמגילת רות ישלם ה' פעלך וגי' דהיכי דתנא ישלם משמע מהדין אשר באת לחסות וגו' עי"ש, א"כ מדוע לגר ג"כ למחר לקבל שכרו ולא היום אך עיקר התירוץ כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ופי' הסדש"ש הכוונה כי א"א לאדם לקבל שכר רוחני של עוה"ב בעודנו בחיותו בעוה"ז ולא קצרה יד ה' כ"א מפאת שאין יד האדם יכול להשיג זה בעוה"ז מקוצר המשיג, ולפי"ז פנחס שעשה דבר שאינו מחויב מהדין כי מה שא' הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אינו חיוב אלא רשות ובפרט כי הערה נפשו למות בקנאו בתוכם לולי הנסים שנעשו לו כדאיתא בגמרא ומד' וזה ודאי יותר מהחיוב א"כ ז"ש המד' בדין הוא שיטול שכרו ולפ"ז מגיע לו שכרו תיכף היום ואיך אפשר לזה התחכם ה' ואמר הנני נותן לו את בריתי שלום ואי' במד' כד"א בריתי היתה אתו החיים והשלום שיחי' לעולם (עי' פי' הדבר בר"מ אלשי"ך שזה מבואר באומרו שלום עי"ש) וא"כ באמת שכרו היום ולא למחר כי עודנו חי עומד ומשמש במרום וזה נכון: א"י הנני נותן לו וגו' ובמד' בדין הוא שיטול שכרו, כי אמרו מלאכי השרת כתיב כי לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו אליך, אמר הקב"ה ולא אשא פנים לישראל כי אני כתבתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה הכוונה כי הקב"ה מודד לאיש כמדתו כמו שהם עושים יותר מן החיוב כ"כ הוא לנגדם ע"כ ישא ה' פניו אליך וכתיב בתרי' וישם לך שלום וזה עצמו שורת הדין לשלם כמדתו: והנה פנחס לא הי' מחויב בדבר הזה כי הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אינו חיוב רק רשות ובפרט למסור עצמו למיתה בשביל זה הוא ודאי יותר מהחיוב וז"ש השיב את חמתי וגו' בקנאו את קנאתי בתוכ"ם דייקא והנה הערה נפשו למות בשביל לקנא קנאתי יותר ממה שהי' מוטל עליו ע"כ הנני נושא לי פנים ונותן לו את בריתי שלום וז"ש בדין הוא שיטול שכרו שלום מדה במדה: א"י כי התרגום יונתן ב"ע תרגם ויחי לעלמא למבשרא גאולתא, וז"ש הנני נותן לו את בריתי שלום לבשר שלום כדכתיב מה נאוו וגו' רגלי מבשר משמיע שלום וגו' והוא מדה כנגד מדה כמי שהוא קנא קנאת ה' בתוכם לקדש שמו ברבים כ"כ לעתיד פנחס הוא אלי מבשר שלום משמיע ישועה ואז יתגדל ויתקדש שמו הגדיל בעולם וזה בדין הוא שיטול שכרו דייקא: א"י הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם וגו' כפל דבריו עפימ"ש א"ד שא"א פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב כו' וגמ"ת כו' והבאת שלום ופי' הרמב"ם כי על עשות גוף המצוה לקיים רצון בוראו תחשב לו לצדקה לעוה"ב וימצא טוב בעוה"ז בעבור שנהג מנהג טוב בין בני אדם וכ"מ שבין אדם לחבירו נכלל בכלל גמ"ח עיי"ש, ובזה פירשתי מה רב טובך אשר צפנת ליראיך [לעוה"ב] פעלת (בעוה"ז) לחוסים בך נגד בני אדם כלו' על אותן מצות שנהגו מנהג טוב נגד בני אדם: והנה פנחס עשה טוב לשמים כי קנא קנאת ה' וטוב לבני אדם כי השיב חימה מעל ישראל וכפר עליהם, וז"ש פנחס וגו' השיב את חמתי מעל בנ"י [ה"י