ייטב לב במדבר תשיב

וגו' כי ל"א נחש ביעקב ול"א קסם בישראל הצירופים ל"א הנם לטובה כי כעת יאמר וגו' מה פעל (צירוף) אל והיינו דאיתא בפסחים דף קי"א נפתח באל ונסיים באל א"נ נפתח בלא ונסיים בלא והבן (ועי' בתשובה חתם סופר או"ח סי' קצ"ז) והיינו דכתיב להלן ויחל העם לזנות אל בנות מואב כי באותו שעה נעשה צירוף ל"א ר"ת לזנות א"ל ור"ת לזבחי אלהיהן ויחר אף ה' ביש"ראל ר"ל במה שאחוזין בשם א"ל, והנה כתי' איש איש כי תשטה וגו' ומעלה בו מעל פרש"י באיש שלמעל' ושלמטה ביאור הדברים כי הנה תוקפן של ישראל הוא משם אל הוא בחי' חסד כדכתי' חסד אל והיינו דכתיב ביוסף מא"ל אביך ויעזרך כי הקב"ה קרא ליעקב א"ל ואי' במד' ויקרא יעקב אל בניו קרא לא"ל להיות עם בניו ר"ל שיהיה שם חסד אל עם בניו כי הם שומרים ברית וחסד עיימש"ל פ' ויחי, אמנם בזמן שעוסקין בזנו' וזימה ח"ו היפך חסד דקדושה כדכתיב בעריות חסד הוא הם משפיעים למקום שאין צריך כי זלע"ז ואז נעשה מא' ע' (כמו שנעשה מא"ור בא' עו"ר בעי"ן) ונעשה מתיבת מא"ל צירוף מע"ל (וצירוף עמ"ל והיינו דכתיב ולא ראה עמל בישראל) וידוע כי מדת חסד המשפיע יכונה איש ובזה מבוארים דברי רש"י הנ"ל: אמנם פינחס הפך הצירוף לטובה מל"א לצירוף א"ל ומתיבת מע"ל לתיבת מא"ל וביאור הדברים עפימ"ש הזוהר ויקח רמח כי אות מ"ם פרח באוירא וצירף אותו לשמו העולה ר"ת ונעשה רמ"ח עי"ש כ"כ גם אנו נאמר לאשר מדתו חסד בן אלעזר בן אהרן הכהן דרגא דחסד וקנא קנאת ה' וזעם באויביו ע"כ נעשה מאל זועם חסד אל ונעשה שלום בין המדות בהשתתף מדת הדין למדה"ר ואז לקח אות מ"ם וצירף לשם אל ונעשה מא"ל אביך וגו' והיינו דכתיב פנחס כו' השיב את חמתי מע"ל בנ"י נעשה תעי"ן אל"ף ומתיבת מע"ל צירוף מאל בקנאו וגו' לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום וז"ש המד' א' הקב"ה בדין הוא שיטו"ל שכרו שיטול אותיות ש"י טו"ל והוא שכרו דייקא ש"י עולמות יוצא משם א"ל כאמור והבן: ז כי מראש צורים אראנו וגו' אי' בילקוט כשבא בלעם ראה המדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יכול לעמוד בזכות דם ברית מילה שהוא מכוסה בעפר שנא' מי מנה עפר יעקב עכ"ד מזה נראה בעליל כי עמד לישראל זכות המילה ולכאורה מאי אהני להו לדור המדבר הנולדי' במדבר שהרי הם כולם ערלים היו ולא נימולים ככתוב בספר יהושע וכל העם הילודים במדבר וגו' לא מלו והנ"ל בזה עפ"י דאי' בנדרים פ"ג קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי או"ה, שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי או"ה שאין הערלה קרוי' אלא לשם עכו"ם שנא' כי כל הגוים ערלים ופי' הר"נ אע"ג דאית בהו מולים עי"ש, ויש להבין טעמו של דבר זה, ונ"ל כי כתיב פרשת לו זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר המול הוא מבנין נפעל וכמו כן להלן כתיב בעצם היום הזה נמול אברהם נמול ממילא, ביאור הדבר דכתיב ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו פרש"י נטל סכין ורצה לחתוך והי' מתיירא מה עשה הקב"ה שלח ידו ואחז עמו שנא' וכרות עמו הברית לו לא נאמר אלא עמו ע"כ, ומפני כך כתיב נמול אברהם ממילא ע"י זולתו הוא השי"ת והענין כי עיקר מצות מיל' טעמו מבואר במורה ח"ג פ' נ"ט שהוא להחליש כח האבר הזה וחוש התאוה שבו עי"ש והוא כח הרע שבו ולכך מצות מילה לכרות ער"לה אותיות ר"ע ל"ה ומשה שנולד מהול נאמר בו כי טוב הוא, והנה כתיב כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהי' לעולם וכיון שהשי"ת כביכול בעצמו הסיר הערלה וכח הרע של אברהם אבינו מאותו אבר כת המוליד כל זרעי וזרע זרעו ע"ע כבר הוסר העיקר ושורש הרע מאותו מקום בפנימיותו מכל זרעו אחריו ע"ע ואם כי א' אינו מהול הלא הוא רק בשר ערלתו אבל שורש פנימיותו הרע כבר הוסר ממילא ע"י השי"ת שכרת עמו הברית, וז"ש זאת בריתי אשר תשמרו בינ"י וביני"כם ובין זרעך אחריך (כי המצוה נעשה בכת ידי ביני וביניכם ע"כ) המול (ממילא) לכם כל זכר, וזה שרמז וא' בפ' משפטים הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכ"ם וזה שנאמר בפייט יום ליבשה הבאים עמ"ך (דייקא) בברית חותמך (ע"כ) ומבטן (קודם הסרת הערלה) לשמך התה כיתולים ני כבר הוסר מהם כח הרע הפנימי מאותו אבר ע"י מילתו של אברהם בכחו של הקב"ה עמו ולכן ישראל אפי' הוא ערל הוא בכלל נמול, וגוי אפי' הוא נמול הוא ערל כי יש בו עוד שורש וכח הרע שלא יוסר ע"י כח איש לבד מבלעדי עזר השם והבן כי הוא עמוק, וא"כ שפיר עמדה להם לדור הנולדים במדבר זכות מילה אם כי ערלים היו הרי הם בכלל נמולים כאמור כי כבר הוסר נח הרע של הערלה מעת נמול אברהם ראש האבות: