ייטב לב במדבר תרצו

להם חקי ה' ותורתיו) במשענותם ע"י שהנדיבים הם משענותם בעד אמונתם שהרי הם להם משען לחם ומשען מזון ומשען מים שזה מורה כי עיניהם צופות ומיחלות לה' להושע על ידם א"כ הבאר שחפרוה השרים היא אשר כרוה הנדיבים במה שהם משענותם כאמור ועפי"ז יובן מאמרם ז"ל מרגליות טובה היתה תלוי' בצוארו של אברהם אבינו (רימז לתפלה כי אברהם תיקן תפלת שחרית הרומז לחסד להשפיע חסד לעולם) וכל הרואה אותה כלו' שמאמין להושע ע"י מיד נתרפא כי נעשה כלי מוכן לקבל החסד וכשנפטר תלאה בגלגל חמה שהוא לפי ערך הכנת המקבל שהרי החמה עושה פעולות שונות, לזה מלבין ולזה משחיר ולזה מייבש וזה נימוס ונימוח וכדומה וכ"כ ענין התפלה שמועיל לעצמו או לזולתו הוא לפי ערך המקבל והבן: יען לא האמנתם בי וגו' לכן לא תביאו וגו' פרש"י גילה הכתיב שאלולי חטא זה הי' נכנסי' לארץ כדי שלא יאמרו עליהם כעון דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ כך הי' עון חשה ואהרן והקשו המפורשי' הלא בלא זה נגזר מקודם על משה שלא יכנס לארץ ע"י מה שא' למה הרעותה וגו' ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה פרש"י ולא העשוי לל"א מלכים, ונלחצו בזה (ועי' מ"ש במקומו דדא ודא אחת הוא) ועתה נאמר כי רש"י פי' לכן לא תביאי בשבועה כמו לכן נשבעתי לבית עלי כו' ולכאורה אכתי הי' באפשרי למשה להתיר לו השבועה וכדמצינו ויחל משה מלמד שהתיר לו נדרו וכן הוא במד' ואתחנן אתה החילות א"ל הקב"ה והרי נשבעתי א"ל משה כשבקשת לא חללת השבועה, לא נשבעת שאתה תכלה את בניך בעגל וחזרת בך שנא' וינחם ה' ויש להבין מפני מה לא ניחם כאן ואפשר לומר עפי"מ דאי' בגמ' ברכות ויחל משה מלמד שהתיר לו נדרו ושמואל אמר שמסר עצמו למית' ופי' מוזלה"ה בספ' ישמח משה דאלו ואלו דא"ח דהנה הרמב"ם פסק נוגע א"י להתיר נדר והקשה המשל"מ א"כ איך התיר משה נדרו הא הי' נוגע דהשי"ת א"ל לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ואם אין ישראל אין לו גדולה, ולתרץ זה צ"ל דמפני זה אמר משה ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא ורש"י נלחץ בזה ולפירושו הוא מקרא קצר אבל הענין הוא לפי שרצה להתיר הנדר לזה ביקש לסלק נגיעתו לכך א' ועתה אם תשא חטאתם ואם אין ר"ל בין אם תשא ותמחול להם או לא מחני נא וא"כ תו אינני נוגע והתרתו התרה ולפי"ז שני הדרשות עולים בקנה אחד מלאות וטובות הנה, דרב א' שהתיר לו נדרו ועל זה קשה הא הוי נוגע וע"ז אמר שמואל שמסר עצמו למיתה ותו לא הוי נוגע עכ"ד מוזלה"ה: ולפי"ז ניחא דכאן לענין כניסתו לארץ הוי משה נוגע ע"כ אין בידו להתיר, ואמנם עוד כתב שם מוזלה"ה דהניחא לפי הגירסא של הילקוט שהתי"ר לו נדרו והיינו בדין חכם בלשון התרה אז קשה קושי' המשל"מ וצ"ל כאמור, אבל בגמרא שלפנינו הגירסא שהפ"ר לו נדרו היינו בדין בעל בלשון הפרה דמשה דין בעל הי' לו כדכתיב משה איש האלקי' ובזוהר נקרא בעלה דמטרוניתא וממילא אין מקום לקושי' המש"ל דחכם אינו מתיר באם הוא נוגע אבל בעל מתיר בדברי' שבינו לבינה ובזה פירש הגמ' ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי כי לא יתכן התרה כיון שהכל נוגעים אלא הצדיקים שהם בבחי' בעל יכולי' להפר בדברי' שבינו לבינם והיינו מיפ"ר דייקא עכ"ד ודברי פח"ח, וא"כ הדק"ל אכתי הי' יכול משה להפר שבועתו של הקב"ה, ולהרבות בתפלה, ויש לתרץ עפי"מ דאי' במגיד מישרים שמשה לא נכנס לארץ לפי שאין א"י כדאי לו שא"י בחי' מטרוניתא ומשה בעלה דמטרוניתא ע"כ, ולפי"ז ניחא דבשלמא במעשה העגל הי' משה מיפר בדין בעלה דמטרוניתא אבל לענין כניסתו לארץ לא הי' מקום לבקש מכח שהוא בעלה דמטרונית' דאדרב' זהו לגריעותא דבשביל זה אין א"י כדאי לו וע"כ לא אפשר לו להפר בדין בעל וחס לו להזכיר שהוא בעל כ"א בדין חכם המתיר וכיון שהוא נוגע אסור לו להתיר וממ"נ לא הי' אפשר לו בדין בעל ולא בדין חכם ואחרי הודיע אלקי' אותנו כל זאת נפתחו לנו שערי בינה להבין מדרש פליאה הביאו מוזלה"ה ריש פ' ואתחנן א"ל הקב"ה למשה כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה לכנוס לארץ כלי' בדין בעל אינך יכול לבקש ולהפר כי לפי"ז אין א"י כדאי לך וע"כ בדין חכם אתה רוצה לכנוס לארץ א"כ הרי אתה נוגע וחכם הנוגע אינו יכול להתיר וא"כ תמי' חכם אתה ואתה רוצה לכנוס לארץ והוא פירוש נאה: אמנם עוד דברים בגו [לפי גירסת הילקוט שהתיר לו נדרו שמשה דין חכם הי' לו) מפני מה בעגל נא' וינחם ה' וכאן במשה לא ניחם על שבועתו כי שם מצא לו כביכול פתח חרטה ע"ד פותחין לו לאדם בכבוד