ייטב לב במדבר תרפו

לחטוא ולכך לא היה יכול לומר הטעם כי הדבור מכריח אלא שמשה רבינו ע"ה שהיה בחי' חכם העדיף מנביא כי חכם משיג מחשבתו יתברך והידיעה אינו מכריח ע"כ לך אני מגלה ולאחרים חקה עכ"ד זלה"ה ודפח"ח. אם כן מזה מוכח בעליל כי הידיעה אינו מכריח כי הרי נענשו אח"כ כמ"ש וביום פקדי כו' נמצא מפרה אנו למדין שהידיעה אינו מכריח והבחירה חפשית וזה יסוד כל התורה כולה: וזש"ה זאת חקת התורה (ר"ל חק של כל התורה) אשר צוה ה' לאמר וגו' ויקחו אליך (דייקא) פרה שפירושי לך אני מגלה כו' מטעם האמור הרי שאפילו משה ידע והשיג מחשבתו יתברך שהיה גלוי לפניו שעתידין לחטוא ועכ"ז נענשו אח"כ הרי מוכח שהידיעה והבחירה שניהם אמת וצדק וש"ת איך יתכנו שניהם על זה א' המדרש ז"ש שלמה אמרתי אחכמה שאני עצם החכמה והיא רחוקה ממני שהוא דבר חוץ ממני על כן איני יכיל להשיג דעתו יתעלה והבן, אח"ז רב מצאתי בספר בני יששכר שפירש עד"ז זאת חקת התורה: א"י זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ולהבין אומרו לאמ"ר דב"ר, בהקדם לפרש אלה הדברים אשר דבר משה וגו' הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר והוא עפ"י מה שכ' בסה"ק הרוצה להוכיח את חברו לא יאמר דברי תוכחה ומוסר בלבד כי אולי לא יכנסו בלב השומע ע"כ העצה לזה שמתחלה יבאר איזה פסוק ובתוך הדברים יעטיף וילביש דברי תוכחה ע"ד כשנותנים לתינוק סמי רפואות מערבים איתו בצפיחת בדבש וזה שא' אלה הדברים אשר דב"ר משה [לשון קשה תוכחה ומוסר] אל כל ישראל וגו' על כן הואיל משה באר את התורה הזאת לאמ"ר כלו' התחיל לבאר התורה באיזה פירוש שיהיה זה אמירה ל' רכה וע"י זה יכנסו גם דברים הקשים לאזני השומעים וזה שא' כאן זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמ"ר (תחלה אמירה רכה דברי תורה ופירושה ועל ידי זה) דב"ר אל בני ישראל קשות הן דברי תוכחה וכי תאמר מה ענין זה לפרשת פרה אדומה וטומאה וטהרה, על זה אען ואומר כי עוד טעם יש לי ליתן על זה לומר דברי תורה עם דברי מוסר והוא ע"ד דכתיב להלן ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים וגו' והזה וגו' ביום השלישי וביום השביעי כו' ורחץ במים וטהר בערב והנה בטומאת זב וזבה ונדה וכדומה סגי בטבילה במים לבד ובטומאת המת הצריכה התורה הזאה וטבילה ע"כ מפני שטומאה זו חמורה לא יועיל טבילה לבד בלתי שיזה מאפר פרה שבזה מחליש וממית כח הטומאה ואחר זה יבא במים ויקבל רוח טהרה גמורה, והנה בזוהר פרשת בלק דף ר"ה פתח ר"י ה' ממית ומחיה וגו' והא שמא דא סמא דחיי איהו לכלא כו' אלא ה' ממית לההוא משיכו דסטרא אחרא ומחיה לההוא משיכו דרוח קודשא עי"ש, וזה עצמו שצ"ל דברי תורה פי' הכתוב ודברי מוסר כי על ידי המוסר ממית לכח הטומאה והרוח רע שבתוך האדם ובדברי תורה מחיה לרות קודשא שבאדם וכדאיתא בסוף מס' כתובות כי אור תורה מחייהו לתחיית המתים וכ"כ גם עתה המאור שבה מחזירו למוטב להחיותו לבלי יהיה מאותן שבחייהן קרוים מתים ר"ל וז"ש בגמרא שבת פ' ר"ע שמעו כי נגידים אדבר כו' ד"ת יש בהן להמית (היינו לכח הטומאה והרע) ולהחיות לעורר בקרבו רוח טהרה וקדושה והיינו דא"ר למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא, יתפרש לדרכנו למיימינים לסטרא דימינא דקדושה יש בה סמא דחיי למשמאילים לסטרא אחרא יש בה סמא דמותא: וז"ש זאת (האמור להלן ענין הזאה וטבילה הוא) חקת התורה אשר צוה ה' לאמ"ר (ד"ת שהוא אמירה רכה וגם) דב"ר אל ב"י דברי מוסר שהן קשין והיינו ויקחו אליך וגו' ולקחו וגו' והזה וגו' ורחץ במים וטהר וגו' ממנו נקח לומר דברי תורה ודברי מוסר למען להחליש ולהמית כח הטומאה שבו ולהחיות האדם לקבל רוח טהרה וקדושה כאמור: עוד יתבאר זאת חקת התורה וגו' לאמ"ר דב"ר וגו' בהקדם דנ"ל לפרש הא דכתיב כפל לשון הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא שפרש"י בזה דחוק והנה ע"ד הפשוט יאמר הוכח א"ע אח"כ תוכיח כמ"ש חז"ל קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים, והכוונה הפשיטה שיהי' נאה דורש ונאה מקיים כי בשימו אל לבו לקיים מאמרו יעשה רושם בלב השומע אבל עוד דברי' בגו לומר שאם יראה חסרון באנשי דורו יתלה החסרון בו ולא בהם כי הוא ראש הדור וכולא בתר רישא גרירא ואם יש חסרון במוח שבראש שדי תיכלא בכל האברים והיינו דכתיב אם הכהן המשיח יח"טא (חטא קל יגרום) לאשמ"ת העם ועל כן יוכיח א"ע תחל' וז"ש לא תשנא את אחיך בלבבך על שחטא הוכח [את