ייטב לב במדבר תרסו

דהחיוב אינו בא אלא בשעת אכילה לזה אמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (שהחיוב בשעת עיסה ולישה ומה שאמרתי באכלכם תרימו תרומה לה' דסגי במחשבה לבד היינו משום) כתרומת גורן (דקיי"ל נותן עיניו בצד זה וכו') כן תרימו אותה, וכיון שכן דסגי במחשבה לבד ע"כ מראשית עריסותיכם ר"ל מכת מה שקיימתם עתה בזמן המקדש במעשה שוב תתנו לה' תרומה לדורותיכם ר"ל שיהי' נחשב לה' כאלו נתתם ממש נתינה לכהן ולכך כתיב כאן תתנו להורות שאפי' בזמן הגלות חשוב המחשבה כנתינה ממש והבן או אפשר דתתנו קאי אלמעלה וה"ק מראשית עריסותיכם תתנו (ממש) לה' תרומה לדורותיכם והענין כי שיהי' המחשבה נחשב כגוף המעשה כבר נודע שצריך שיהי' בזיכוך גדול אך השי"ת מחשבה למעשה מכח אברהם אבינו ע"ה שמחשבתו הי' כמעשה ממש והראי' ממה שאמר ויעלהו לעולה תחת בנו וביאר המד' שם אחר שכבר הקריב בנו ביאור הדבר ע"ד דאי' בתנחומא פ' צו ובספר ישמח משה על הפסוק אלהים יראה לו השה לעולה בני שע"י העקידה ומחשבתו הטובה של אאע"ה נצמח ענין הקרבנות עיי"ש והטעם בזה דבאמת צריך להבין בהמה מה חטאה אבל כבר כתבו המפורשים דהאדם צריך לחשוב דזה הי' מהראוי לעשות לו ואלמלא בקש ה' זאת מידו הי' גומר לעשותו ומחשבה זו הקב"ה מצרפה למעשה א"כ עיקר הקרבנות אינם אלא מחשבה טובה שהקב"ה מצרפה למעשה וכל זה נצמח מענין העקידה דכתיב בי' יען אשר עשית עשית ממש כידוע וז"ש אח"ז לאברהם לך אכל בשמחה וגו' כי כבר רצה האלהים את מעשיך מעשיך ממש א"כ נצמח בין בקרבנות ובין בתרומה וחלה בזמן הגליות שא"י לעשות המעשה המחשבה הוא כאלו נעשה המעשה בפועל ממש וא"כ המד' מבואר דגם הד"א הוא טעם על הענין שלמעלה כאמור, גם י"ל דמה שא' לאברהם לך אכל בשמחה לחמך בא לרמז על קרבנות דכתיב בי' קרבני לחמי ויינך על נסכים כי כבר רצה האלהים את מעשיך ר"ל שע"י מעשיך נתרצה שם אלהים ג"כ על קרבנות: עוד ביאור על המקראות והמד' הנ"ל עפי"מ שאמרו שבשעת אכילה צריך להעלות הנה"ק לשורשן ועי' בספר באר מים חיים באורך מזה וע"י זה שמאמין שבכל דבר יש נה"ק כדכתיב ואתה מחי' את כולם. עושה יחוד הוי' אלהים ותבין זה עפ"י דברי התני' פרק וא"ו על הפסוק והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים פי' ששני השמות אלו הם אחד שגם אלהים המצמצם ומעלי' האור הוא בחי' חסד וממילא תדע בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד שגם הארץ החומרי שנראה יש גמור לעין כל הוא אין ואפס ממש לגבי הקב"ה עיי"ש היטב ולזה נראה שרמז הכתוב וה"יה וגו' אותיות הוי"ה ומסיים "תרומה "לה' ר"ת ת"ל שנמתקים ה' פעמים אלהים גימ' ת"ל בהוי' מקור הרחמים ע"ד שכתב האר"י זצוק"ל על אומרם המתפלל צריך שיהפוך פניו אל הכות"ל להמתיק הת"ל בהוי' גימ' כ"ו והיינו והי' וגו' "תרומה "לה' שמרומם את הוי' מקור הרחמים ת"ל והוי' כ"ו הוא אותיות כות"ל כנ"ל וידוע דברי האלשי"ך בפסוק אלהים יחננו וגו' היינו בזמן שאלהים נהפך לרחמים אז יאר פניו אתנו סלה כי שוב אין כאן מי לקטרג עיי"ש, ולזה מסיים מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה (כנ"ל אז) לדורותיכם שעומד קיים לעד כדברי האלשי"ך הנזכר, והנה כתיב עבדו את ה' בשמחה ובאכילה לכאורה מה שמחה שייך גבי' אבל למ"ש שבזה שמאמין שבכ"ד יש נה"ק ומעלה אותן לשורשן ועושה בזה יחוד הו"י' אלהים שיתוף רחמים בדין והדינים נתתקי' א"כ אין לך עבודה גדולה מזו וראוי לשמות כי אכילה כזו הוא שמחה של מצוה, וז"ש המד' לך אכל בשמחה לחמך וגו' כי כבר רצה האלהים את מעשיך ר"ל שע"י אכילתך נמתק האלהים לבחי' רצה מקור הרחמים והבן: עוד ביאור על המד' כי יש שני בחי' בענין אכילה להעלות נה"ק א') מי שאוכל לשובע נפשו למען ילך אח"כ בכח האכילה ההוא ויעבוד להבורא ב"ה ובזה יעלה הנה"ק שבקרבו לשורשו, ואכתי אין זה עבודה שלימה. ע"ד שכ' רבינו מהצ"ה זצ"ל מזידטשוב באיזה עבודה תמה כל שאין אחרי' עבודה כלו' כשאוכל ומיד בשעת אכילה מעלה הנה"ק לשורשן ע"י כוונת האכילה כראוי כמבואר בכתבי האריז"ל עיי"ש וזהו הבחי' השני' היותר טובה והנה קיי"ל אל יאמר אדם לה' חטאת (דשמא ימות אחר אמירתו לה' ונמצא שם לבטלה) אלא חטאת לה' וה"ה כאן מי שאוכל לשבוע למען יעבוד אח"כ באכילה ההוא אכתי בשעת אכילה אין כאן מקום לשמות שמא ימות ונמצא אכילתו על מגן. אבל מי שאוכל ומיד עובד את בוראו באכילתו יש כאן שמחה, וז"ש המד' לך אכל בשמחה לחמך וגו' כי יתפרש אם ר"ל אם אתה במדרגה זאת שכבר רצה האלהים את מעשיך בשעת אכילה