ייטב לב במדבר תרסה

נותן דמזה נתקדש כל התבואה והלחם עד שגם הנה"ק הנשאר יהי' לו הרמה ועלי' לשרשו עוד אקדים דברי מוזלה"ה פ' בשלח על ויאכלו מעבור הארץ וגו' כי המן הי' לצורכם של ישראל לזכך נפשם אבל אח"כ האכילה הי' לצורך ועבור הארץ להעלות הנה"ק מתוכו עיי"ש וזה אמרו באכלכם מלחם הארץ כלו' מזון הארץ שהיא הניזונת ממנו וגמר אומר תרימו תרומה לה' העלאת הנה"ק ע"י שנותן חלק לכהנים והם המרימים וכמבואר למעלה ואמנם יש להבין הא ניחא בזמן שישראל שרוין על אדמתן אבל בזמן הגלות מה עלינו לעשות להעלות הנה"ק כי בעוה"ר אין דיני תרומה ומעשרות נוהג בחו"ל וצ"ל ע"ד שא' העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה כ"כ כאן ע"י שרצונו לקיים מצות תרומות ומעשרות ובחלה מפרישין ושורפין אותן המחשבה טיבה הקב"ה מצרפה למעשה ויש להנה"ק עליה כמאז מימי קדם על ידי המעשה הגם שאין המעשה ממש אלא דוגמת המעשה עכ"ז עושה פעולה נגוף המעשה מחמת שכבר נעשה מעשה כזה בהיותנו על אדמתנו ע"ד שנא' מה שהיה היא שיהיה וגו' ואין כל חדש והבן. דוגמא לזה הא דכתיב ביחזקאל היה דבר ה' וגו' עי"ש ברש"י ורד"ק והוא מהגמרא דאע"ג דאין נבואה בחו"ל ש"ה כיון שכבר היו בארץ ישראל שוב אף בחו"ל עי"ש עוד מטעם שהוא על נהר ויש לרמוז אלו התירוצים בקרא גופיה שא' היה דבר ה' וגי' בארץ נשדים ושלא תקשה הא היא חוץ לארץ ואין נבואה שורה בחו"ל עז"א על נהר (טעם ב') כבר ר"ל טעם א' שכבר בא אליו הנבואה בא"י והבן. וזש"ה מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם ר"ל דעיקר הוא ההתחלה אבל כיון שכבר התחלתם מאותו הראשית שוב תתנו לה' תרומה היינו הנה"ק לדורותיכם כאמור וז"ש המדרש לך אכל בשמחה לחמך זו פרשת חלה בשמחה אותיות מחשבה והבן ושתה בלב טוב ר"ל ע"י הלב טוב יינך זו פרשת נסכים ר"ל מכח פ' חלה ופרשת נסכים שקיימת מאז גם עתה תוכל עשוהו ע"י מחשבה ולב טוב, ע"כ אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב וגי' והטעם כי כבר רצה האלקים את מעשיך ר"ל כי בימי קדם בזמן שבהמ"ק הי' קיים נתרצה אלקים ע"י מעשיך בפועל ממש שוב הדבר נקל לקיים אפי' רק ע"י מחשבה וראי' לזה אמר דכתיב כי תבואי אל ארץ מושבותיכם כלומר דקשה מה דקרי לי' כאן מושבותיכם ולא כנען וצריך לומר כמי דמשני המדרש להלן מפני שירושה הוא מאברהם וכו' הגם שאנחנו עדיין לא כבשנו אותו עכ"ז קרי לי' מושבותיכם כאלו בידינו הוא והוא מטעם שכבר כבשו אותו אבותינו אי"ו שוב נקל הדבר לעשות וכדמצינו במד' שאמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לפני בניך וה"ה הכא כיון שכבר נעשה הדבר בפועל ממש ע"י המעשה ונתינה לכהנים שוב אנחנו יכולים לעשות הפעולה ההוא והמכוון ע"י מחשבה לבד וגם זה שהמחשבה מצטרף למעשה ג"כ מאבותינו הוא כמו שרצה אברהם לשחוט את בנו ונאמר לו יען אשר עשי"ת הרי המחשבה כמעשה ממנו זכו זרעו שיהיה המחשבה כמעשה ועז"א המדרש ד"א הכתוב מדבר באברהם וגו' נראה דגם זה לטעם על האמור למעלה וביאור הדבר כי נראה לתת עוד טעם ע"מ שסגי עתה במחשבה וגם הא גופיה דהעוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה ולא מצינו כן בשאר מצות זולת בקרבנות והנ"ל נהי דלומד על מנת לעשות ומקבל על עצמו לקיים אכתי דברים שבלב נינהו ואינם דברים אך בקרבנות דקי"ל דאע"ג דבשאר דוכתא גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו אבל בתרומה והקדש סגי בגמר בלבו לבד דכתיב כל נדיב לב ובתרומה כתיב ונחשב לכם תרומתכם כדאיתא בשבועות ד' ובתוס' שם עי"ש וכ"כ פגול הוא במחשבה לבד לכמה פוסקים ע"כ כאן המחשבה כמעשה וכאלו הקריב ממש כנ"ל ברור. א"כ הוא הדין לענין תרומה דקי"ל דניטלת במחשבה ועתוס' קידושין פרק האומר דלאחר שתרם השליח במחשבה שוב אינו יכול המשלח לבטל השליחות אפי' במעשה דמחשבה כמעשה עי"ש וא"כ מהאי טעמא גופיה עתה בעונותינו הרבים שא"י לקיים המעשה סגי במחשבה לבד ועושה פעולת המעשה ממש והבן: ובכן נבא אל הביאור לבאר המקראו' דלכאו' קשה קרא קמא והי' באכלכם מלחם וגי' כולו שפת יתר דסגי במה דא' אח"כ ראשית עריסותיכם וגו' ועור וכי בשעת אכילה מפרישין הלא החיוב הוא מיד בשעת לישה אבל בא לומר להורות דאם לא הפריש בלישה סגי בשעת אכילה ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר (ולא כמו בחו"ל דקיי"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש) והיינו דקאמר באכלכם מלחם הארץ ר"ל בשעת אכילה תרימו תרומה לא אמר תתנו כי עדיין אינו נותן לכהן רק שמפרישו במחשבתו ועכ"ז הוא תרומה לה' ר"ל ע"ד שדרשו לה' בשעיר של ר"ח שבא לכפר על מה שאין נודע רק לה' כדאיתא פ"ק דשבועות עיי"ש ושלא תטעה