ייטב לב במדבר תרנג

שלח לך אנשים ויתורו וגו' ואחז"ל לך לדעתך והובא ברש"י ופי' אני איני מצוה כו' וזקני מהרש"א בח"א בסוטה דף ל"ד כתב לפרש בענין אחר ובדרכו אלך והוא דבפרשת דברים נאמר ותאמרו נשלחה וגו' ויחפרו וכאן כתיב ויתורו ונ"ל דבמד' קהלת אי' בפסוק ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה לעשות תייר לחכמה כמד"א שלח לך אנשים ויתורו וגו' ד"א לתור להותיר שלמה כד הוה עביד כו' הוה מותיר ה' אתוואן הה"ד ויהי שירו חמשה ואלף נראה דדא ודא אחת הוא ע"י שהוא מתייר ומטייל בחכמה לדרוש ולחקור בה היטב מוצאי' ומבואי' עי"ז מחדש בה ומותיר בתוס' מרובה וז"ש הזוהר וקול התור דא תורה שבע"פ הנקרא תור ועד"ז נאמר גם כאן למ"ש בגמ' על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים וכו' עד שבא הקב"ה ופי' שנא' ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' כי כבר אמרו א"י פשטה לה וגמדא לה ופירשו המפורשים כי ע"י חידושי תורה מכח י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וע"י שמדמין מילתא למילתא וכן ע"י מה שהוסיפו חכמים התקנות והסייגים מד"ס יתרחב התורה כי כל דברי חכמים בכלל התורה דכתיב לא תסור וגו' וכ"כ בזכות זה גם א"י מתרחב והולך ופשטה לה אבל ע"י שעזבו תורה שבע"פ עי"ז גמדא לה וז"ש על מה אבדה הארץ דייקא כי אנחנו מפני חטאינו גלינו מארצנו אבל למה אבדה הארץ וגמדא לה ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וגו' להוסיף עלי' לפי חכמתם בדבר הלמד מענינו ולחדש בה חידושי דינים ולא הלכו בה בדרך הילוך ופלפול כמ"ש הט"ז סי' מ"ז עי"ז אבדה הארץ וגמדא לה עכ"ד, ובזה נבין ההבדל שישראל אמרו ויחפרו כמשמעו אבל השי"ת אמר שלח לך אנשים ויתורו וגו' כלו' בהיותם הולכים בה לדעת מוצאי' ומבואי' כמשמעו שיעסקו בתורה ואוירא דא"י מחכים ויחדשו חידושי תורה והלכות ועי"ז יותירו וירחיבו גבולי א"י וכן הי' דעתו של משה וז"ש שלח לך לדעתך ולא לדעתם ועמ"ש בפ' מסעי עה"פ אשר תפול לכם בנחלה וגו': אמנם מה שפרש"י אני איני מצוה לך אם תרצה שלח נ"ל לפרש ע"ד רמז כי בשבת קודש אומרים רצה והחליצנו וכו' שלא תהא צרה וכו' ביום מנוחתנו הענין כי אלהים במילוי ההי"ן עולה צרה ובש"ק כל דינין מתעברין ונמתקין ונעשה מצר"ה רצ"ה והיינו רצ"ה שלא תהא צר"ה ביום מנוחתנו וכ"כ אלהים במילוי אלפי"ן עולה אצר לשון צמצום ובש"ק נהפך לאותיות ארץ שהוא לשון רצון כדאי' במד' למה נקרא שדה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה: וזה שא' הכתוב אז "תרצה "הארץ את שבתותי' כלו' ע"י שבתותי' יהי' נעשה צירוף רצ"ה וצירוף "ארץ או בהמתיק הדין בשורשו בהעלותו לאלוף העולם נעשה צר"ה עם א' אותיות ה"ארץ מספר שם הוי' בהכאה העולה צו"ר של רחמים כנודע: וזש"ה רוצה ה' את יראיו ואיתא בזוהר מקץ דף קצ"ד לא א' בוראיו אלא את יראיו כמה אתרעי קוב"ה בצדיקייא כו' באינון דחלין לי', המיחלים לחסדו אינון דמשתדלין באורייתא בלילה וחוט של חסד משוך עליהם ביום וכה"ג כתיב בזוהר בשלח ד' ס"ב ע"ב שע"י יראיו המיחלים לחסדו וממתיקין הדין לחסד נעשה צירוף רוצה, והנה הקב"ה הי' צופה ומביט שהמרגלים יגבירו כח הדין שם אלהים ועתי צרה וצריך לזווג המדות ע"י בחי' דעת המכריע להפוך לבחי' "ארץ ורצ"ה וז"ש שלח לך אנשים ויתורו את א"רץ וגו' שהוא לשון רצון וז"ש חז"ל לדעתך ופרש"י אני איני מצוה לך אם תר"צה שלח פי' אם תוכל ע"י דעת"ך להפוך מבחי' צרה לר"צה אז שלח והיינו דאיתא במד' להלן לך אכל בשמחה לחמך זו חלה, ושתה בלב טוב יינך אלו נסכים כי כבר רצ"ה האלהים את מעשיך (שעשה מאלהים בחי' רצ"ה) זו הכנסת ישראל לארץ שנאמר כי תבאו אל אר"ץ לשון רצון והבן: שלח לך אנשים וגו' במד' זש"ה כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו גבורים היו המרגלים שהי' מוציאים לשון הרע על הארץ משל למה"ד כו' עוד שם שלח לך אנשים וגו' מה כתיב למעלה ותדבר מרים ואהרן במשה ואח"כ שלח לך וגו' כדי שידעו עונשו של לשון הרע ואעפי"כ לא רצו ללמוד הוי לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם: ונ"ל לאשר המרגלים דברו סרה על ארץ ישראל ששם שורה השכינה הנקרא א"י מלכות פה ה"א תתאה והיא חי' קדושה שעלי' אמרו חי' אחת יש ברקיע כו' רזא דמצה וכאשר פגמו במדה זו בפיהם ולשונם נעשה מה"א חי"ת רזא דחמץ ועי' ברעי' מהימנא פנחס דף רנ"א רנ"ב גער חית קנה דא חי' דאתאחיד בה עשו כו' רזא דחמץ כד תבר קוב"ה חי"ת דהאי חי' הא מצה