ייטב לב במדבר תריח

ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה עפ"י שאז"ל כי הי' העולם רופף ובאמצעות שבת נתקיים העולם, וז"ש שבת וינפש נשפע נפש להעולם ע"י שחשק הקב"ה בעולם וז"ש ויכל אלקי' שחשק וכסף ביום השביעי מלאכתו אשר עשה ובזה נתקיים העולם עכ"ד עיי"ש בארוכה נמצינו למדין כי מתחלה לא נברא העולם רק על ששה ימים והיינו דכתיב כי ששת ימים [דייקא] עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש נתקיים העולם אח"כ כמבואר שם ובאלשי"ך ועד"ז פי' מוזלה"ה שומריו וזוכריו המה מעידים כי לששה כל ברואים ועומדים לא א' בששה כ"א לששה ר"ל רק לששה ימים נברא רק שבת הוא המקיימו אח"כ עכ"ד, והן דברי המד' שלפנינו שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו כו' שנא' ויכלו השמי' והארץ וגו' שהם השתוקקו ויכל אלקים ביום השביעי שבאמצעות יום השביעי השתוקק הוא לעולמו ועולמו אליו ית' עמודי שש עמודי העולם שנברא רק לששה ימים דייקא אך ע"י התשוקה שביום השבת נתקיים העולם כאמור וזה פי' יקר, ומזה יקח האדם שיש בו דעה והשכל מוסר לעצמו להשתוקק להתקרב אליו יתב' [כמבואר שם באוה"ת] וז"ש המדרש אח"כ איש כי יפליא כו' הה"ד תנה בני לבך לי וכו' וסוף דבריו לכך כ' בתורה פרשת נזיר אחר פרשת סוטה שלא יעשו כמעשה נואף ונואפת ששתו יין ונתקלקלו [והתאוו תאוה ותשוקה לאיסור ולסט"א] אלא יזיר עצמו מן היין ואז יכסוף ויחשוק להתקרב אליו יתב' ברשפי אש שלהבת יה והבן: דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו וגו' יתבאר עפ"י מה דאיתא במדרש פרשת צו עה"פ צו את אהרן ואת בניו לאמר כו' בפ' ויקרא נא' וערכו בני אהרן וזרקו בני אהרן א' משה חלקת כבוד לעצים בשביל בניהן ולאהרן אין אתה חולק כבוד בשביל בניו א"ל הקב"ה חייך שאני מקרבו בשביל בניו ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים שנאמר צו את אהרן ואת בניו, ועד"ז פירשתי ויכלכל יוסף וגו' ואת אחיו וגו' לחם לפי הטף היינו בזכות ובשביל בניהם הטף ע"ד שאנו מבקשים עשה למען תנוקת של בית רבן וז"ש כאן דבר אל אהרן כלו' אם שהי' ראוי דבור לשון קשה אל אהרן עכ"ז ואל בניו לאמר מכת בניו ניתן לאמר לו אמירה רכה כדאי' במד' הנ"ל עד"ז כה תברכו את ב"י וגו' יברכך ה' אי' במד' בבנים כלו' בזכות הבנים כלו' אם אפי' ח"ו באיזה זמן הם בעצמם אינם ראוים לברכה עכ"ז ראוי לברכם בזכות הבנים ובשבילם וישמרך מן המזיקין והבן: א"י דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו וגו' אמור להם ופי' התרגום כד יימרון להון, גם להבין הטעם בהא דקי"ל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בעשה הוא דוקא כשהיה בבהכנ"ס כשקורין כהנים דכתיב אמור להם ומתרגם כד יימרון להון דאמירה זו וקריאה זו למה. והנ"ל עפ"י דמבואר בעקרים מאתר ד' פרק י"ט דענין ברכת כהנים וברכת צדיקים היינו שהם יהיו אמצעיים לחול השפע על ידם על המתברכים כפי הכנת כל אחד ואחד וכ"כ הוא ענין סמיכת יד עי"ש. וידוע הא דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ופי' התרגום בכל אתר די אשרי שכנתי לתמן אשלח ברכתי לך ואברכינך וידוע מה דכתיב אשכון ואת דכא ושפל רות וכתיב תועבת ה' כל גבה לב א"כ אם יחשוב בעצמו שהוא כלי וצינור להשפיע שפע ברכה על ידו אין לך גאות יותר מזה ואינו ראוי להשראת שכינה ושוב אין מקום לברכה לחול לזאת היה מחכמת התורה שהחזן הש"ץ יקרא לכהנים לברכם וכאלו הוא הנבחר מאת כל קהל ישראל להסמיך את הכהנים לברך את ישראל ולא מידם של כהנים היתה זאת כי אם מיד הקוראים להם לברכם וכדמצינו במשה שא"ל הקב"ה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל היינו בזכות ישראל כדאיתא במפורשים, וזה הטעם שאינו עובר הכהן כי אם כשיקראו לו כהנים דאז הוא מוסמך לברך מאת בני ישראל אבל בלא קריאה אם עולה מעצמו נראה כאלו סובר בדעתו שהוא ראוי לברך והוא ענין גאות המסלק השכינה ואיך יהיה ביכולתו לברך כנ"ל הטעם בזה: וז"ש דב"ר אל אהרן ואל בניו ר"ל שמה שהם מברכים קשה אל אהרן ואל בניו כי הם בורחים מהכבוד וכמ"ש משה ואהרן ונחנו מה וכתיב ואהרן מה הוא ואיך ישאו ידיהם לברך את ישראל עכ"ז לאמר הוא אמירה רכה הנאות להם והוא כה תברכו וגו' אמור להם כתרגומו כד יימרון להון א"כ כשישראל מבקשים וקוראים כהנים אין מסרבין לגדול וישראל הם הסומכים אותם לברך ואין כאן גאות כ"א מדת ענוה ואז ישרה שכינתו עליהם דמה"ט אין מסתכלין כשנושאין כפיהם והיינו דכתיב ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם ואני כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך וגו' ואני אברכם, ויש להבין מה אמור לשון מקור כמו זכור